עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/16

משדה על חבירתה אינה פאה וכל הפאה שייך לשדה זו ומחוייב להפריש מחבירתה השיעור הראוי אף לאחר הקצירה כמ"ש בסי׳ ב׳ סעי׳ ג׳ דאם לא הניח במחובר מפריש בתלוש: ב מה נקרא שדה אחת כל שהיא זרועה מין אחד ואין בה הפסק מן ההפסקות שיתבארו אפילו היא גדולה כמה מילין נקראת שדה אחת ומה הנה ההפסקות תנן בריש פ׳׳ב ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים ושדה בורה והניר וזרע אחר והקוצר לשחת אינו מפסיק אא"כ חרש ונבארם בפרטיות בס"ד: ג הנחל כיצד זהו נהר שיש בה מים ואע"פ שהמים נקוים ועומדים שאינם מושכים (ירושלמי) ושלולית מקרי חפירה גדולה שממשיכין ממנה מים להשדות ולכן בעינן שיהו המים נמשכין (שם) ויש מפרשים דנחל הוא נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע קרקע קשה מלא צרורות ואבנים שאינם ראוים לזריעה (רשב"ם ב"ב נ"ה. ורא"ש בפירושו) ולשון הירושלמי משמע כפי׳ הראשון ומיהו לדינא גם פי׳ הראשון מודה דמפסיק דלא גרע משדה בור דמפסיק: ד ולא אתפרש לן כמה יהא ברוחב הנחל והשלולית ונ"ל דלא פחות מד׳ אמות בעינן כמו בדרך היחיד שיתבאר וכן לא נתבאר אם בעינן שיהלכו על פני כל השדה כמו דרך ההולך על פני כולה וכן כל מאי דחשיב כמו שדה בור וניר וזרע אחר דבעינן על פני כולה אם לאו ונ"ל דבעינן על פני כולה דאל"כ הרי בהקצוות מתערבין ונעשה שדה אחת (והפ"מ פי׳ בירושלמי נחל אע"פ שאינו מושך כלומר אע"פ שאינו מושך על פני כל השדה ע"ש ודבריו תמוהין כדמוכח מדברי הרמב"ם דהכוונה על משיכת המים וכן פי׳ בשנו"א): ה דרך היחיד ד׳ אמות רוחב ודרך הרבים ט"ז אמה רוחב וקמ"ל בדרך הרבים דאפילו הכי באילנות אין זה הפסק כמו שיתבאר (תוס׳ ב"ב שם) ועוד דהייתי אומר דדרך היחיד מפסיק יותר מדרך הרבים לפי שהיחיד אין לו דרך אחרת משא"כ הרבים יש להם כמה דרכים אחרים

(רמב"ם בפירוש המשנה) ושביל מקרי דזוטר טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא (רע"ב) שזהו שביל ליחיד לעבור משם לגנו או לשדהו ובלבד שיהא קבוע בתמידיות לימות החמה וימות הגשמים ואם לאו - לא הוי הפסק. וכן, אם הוא שביל לרבים, בעינן דווקא קבוע לימות החמה וימות הגשמים, ואם לאו - אינו מפסיק. ויש אומרים, דשביל אפילו רחב כדרך צריך קבוע (ראב"ד) כיון שהוא רק לילך לגנו או לשדהו וכיוצא בזה: ו ו"שדה בור" - הוא קרקע שלא נזרעה ולא נעבדה ותשאר שממה (שם) וניר היא הארץ אשר שדדו אותה והפכו אותה בחרישה וזהו מלשון נירו לכם ניר ב(ירמיה ד) (שם). וזרע אחר הוא שיזרע בו זרע אחר להפריש בין שני הזרעים (שס). ואלו הנ׳ דברים צריך שיהא ברוחבן ג׳ מעניות כמענית המחרישה (שם), דכן סבירא ליה לר׳ יוחנן בירושלמי ע"ש. ובירושלמי פ"ב דכלאים מבואר שזהו בדותב שתי אמות ע׳"ש וצריך שיהא אורך ההפסק מקצה השדה וער קצהו (רא"ש) וכמ"ש בםעי׳ ד׳ "וקיצר לשתת"- זהו שקיצר להאכיל לבהמות ואין זה הפסק אא"כ חרש המקום הקצור ומסתמא גם בזה השיעור ברוחב כמו בהג׳ הקודמים ושתהלך על פני כל השדה. ודע, דבמנחות (ע"א:) חקר הש"ס בקוצר לשחת אי מיירי דווקא קודם הבאת שליש או אחר הבאת שליש ע"ש. (ונ"ל דזהו לר"מ דאין צריך חרש אבל לרבנן דדווקא בחרש גם כשהביא שליש כך נראה לעניות דעתי. וכן מבואר מלשון הרמב"ם בפרק ג הלכה ד שכחב "או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וכו׳ ", עד כאן לשונו. וכל שכן כשהביאה שליש רק דזה תימא מאי אפילו הא אדרבא בהביאה שליש יש יותר רבותא וכבר תמה בזה בכ"מ ותירוצו אינו מובן ע"ש אמנם זהו ע"פ הירושלמי דאחר שליש הוי יותר הפסק כמ"ש שם לענ"ד ע"ש): ז כתב הרמב"ם (שם) היה מפסיק בה ארץ בורה וכו׳ או ארץ נירה וכו׳ או שהפסיק בה זרע אחר וכו׳ או שקצר באמצעה וכו׳ ה"ז נפסקת לשתי שדות והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כג׳ תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא המשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור