|
חולקים בזה. וז״ל התוס׳ בקדושין (ה׳. ד"ה שכן) כסף איתא באמה בע"כ כגון שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע״כ של אב ובע״כ של בת דהא דאמר לקמן שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה וכו' עכ״ל והסכימו לזה הרשב״א והריטב״א בחידושיהם: יא. ודע שדעת הרמב״ם דאמה העבריה המיועדת אינה כאשה גמורה אלא כפלגש שכן כתב ברפ״ד ממלכים וז״ל אבל ההדיוט אסור בפלגש אלא באמה העבריה בלבד אחר יעוד עכ״ל ואינו ידוע מאין לו זה ונראה שיצא לו מדלא איתמר בגמ' שצריך לכתוב לה כתובה ושיטתו דפלגש הוא בקדושין בלא כתובה וכמו שהארכנו בזה באהע״ז סי׳ כ״ו: יב. אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לה עליו או לבנו קדושין כדי שתהא ראויה ליעוד. כיצד? מוכר אדם את בתו לאביו שאע״פ שהוא אינו יכול לייעדה ראויה היא לבנו שהרי היא בת אחיו אבל אינו יכול למכור את בתו לבנו שאינה ראויה ליעוד גם לבנו שהיא אחות אביו אבל לפסולין יכול למכור כגון אלמנה לכה״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאע״פ שהן בלאו הרי קדושין תופסין בחייבי לאוין וחלוצה לאו דוקא שהקטנה אינה חולצת ובגמ׳ (י"ח:) שאמרו חלוצה משום דביבמות (ק"ה:) יש מי שסובר דקטנה חולצת ע"ש (והטעם דמפרשינן שצריך שיקויים בה אשר לא יעדה קצת כמו לבנו או תפיסת קדושין ועמ"ש סיף סעי׳ י"ד): יג. המוכר את בתו ואח״כ הלך וקידשה לאחר אם רצה האדון לייעד לו או לבנו מייעד ובטלו הקדושין האחרים דשלו קדמו משעת המכירה וכל זמן שלא ייעד הקדושין מיתלי תלי וקיימא דאולי ייעדה ואם לא ייעדה עד אחר יציאתה אז נגמרו הקדושין ותיעשה אשת איש ובן המוכר את בתו ופסק על האדון שלא ייעד אין בזה ממש ואם רצה לייעד מייעד דכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל: |
יד. כבר כתבנו בסי׳ הקודם דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אך לשפחות אחר שפחות מוכר וכן פסק הרמב״ם כמ״ש שם ולפ״ז תמוהים דבריו שכתב שם דין י״ג המקדש את בהו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתנרשה אינו יכול למוכרה ובו׳ אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אוחה האדון ומת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה הרי האב מוכרה פעם שגייה אפילו לכה״ג וכן אם נפלה לםני יבם מן הייעוד וחלץ לה אע״פ שהיא חליצה פסולה מפני שהיא קטנה הרי נפסלה מן הכהונה ויש לו למוכרה לכהן הואיל וקדושין תופסין בה כמו שנתבאר עכ״ל (ולפ״ז איצ לתיש בסעי׳ ייב): טו. ודבריו תמוהים דאיך פסק שמוכרה אחר יעוד הא זהו אחר אישות ויש מי שאומר דס״ל דדוקא אחר אישות שלא ע״י יעוד אין רשאי למוכרה ולא אחר קדושי יעוד שבא ע״י שפחות והוה כשפחות אחר שפחות ומוחר למוכרה (כ״מ) ותימא הא בגמ׳ (י״ח 0 מבואר להדיא דזהו למאן דם״ל מעות הראשוגות לאו לקדושין ניתגו ואין הקדושין ע״י האב אלא מייעדה בשפחות שיש לו עליה מ־ש״י שסי אבל למאן דם״ל דמעות הראשוגות לקדושין גיתגו איגו רשאי למוכרה שהרי זהו כמו שהאב קיבל הקדושין והרמב״ס הא פסק כן בדין ז, ע״ש וכמו שביארגו בסעי׳ ב׳ (לחימ) ובהכרח צ״ל שלא היתה כן גירסתו בגמ׳ (:ס) אלא דקדושי יעוד שאגי משארי קדושין לכ״ע ובאמת אינו מובן החילוק בזה דאסילו אם המעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו סוף סוף הם קדושין שע״י האב שהרי ברצונו מכרה וע׳י׳י זה גזרה התורה שיוכל לייעדה ולכן גירסתו בגמ׳ יותר מסתבר (ילא היה גורס הנא בקדושי יעול ואליבא לויי בר׳ יהולה וכו׳ אלא הנא בקלושי יעוד וחו לא וכן לקמן ייט. מ״ש וגס לפי שימחו לאינה אלא כפלגש כמ"ש בסעי׳ י"א ממילא דאין זה כאישות גמורה): |
מט דין גר תושב בזמן הקדמון ובו ד׳ סעיפים:
א. כתב הרמב״ם בפי"ד מאיסורי ביאה דין ח׳ דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג
- אבל
