עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/145

ערוך הלכות יובל סימן מז מח השלח[ עב 43 נ דק למלאכה ועל זמן ידוע אין קלקול אנר מוציאן והוי האדון יכול למכור אמה העבריה ולא ליתנה כקלקול אבר ככן חורין דמשלס): לאיש אחר בין רחוק בין קרוב ואם מכר או צסצאת למד שאמה העבריה נקנית בשני דברים נתן לא עשה כלום שנאמר לעם נכרי לא ימשול בכסף ובשטר וקונה את עצמה בששה דברים למכרה בבגדו בה וכן עבד עברי לא יכול למכרו בשגים וביובל בגדעון ובשטר שיתרור ובמיתת לאחר ולא ליתנו ויראה לי שלא הוצרך הכתוב האדון ובסימנים ויראה לי דכשהיא י"ב שנה לאסור דבר זה באמה אלא מפגי שיש לו ליעדה ויום אחד הרי היא יוצאה ואמרינן חזקה שהביאה לבנו לכך נאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה סימנים אא"כ האדון מברר שלא הביאה סימנים עכ"ל כלומר שלא נאמר דכיון שנתנה לו תורה ואע"ג דלא אמרינן חזקה זו לענין חליצה מ"מ רשות להוציאה לאישות לאחר כמו בנו כמו כן לענין שלא תעבוד עוד וודאי אמרינן חזקה זו: יש לו רשות להוציאה לשפחות על משך זמנו יך המוכר את בתו ויצאה בשנים או ביובל או לאחר כמו לבנו ולכן נאמר לא ימשול למכרה בנרעון או בשטר או במיתת האדון ועדיין ופשוט הוא דאפילו לקדושין אין ביכולתו למוסרה היא קטנה יכול האב למכור אותה עוד פעם לאחר לבד בנו אבל למוכרה למלאכת אפילו אבל המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה לבנו אין לו רשות: או גתגרשה אין האב יכול למוכרה והכי קיייל יראה לי דאע"ג דלמוכרם לאחרים אין לו מוכרין לשפחות אחר שפחות ולא לשפחות אחר רשות מ"מ יכול לצוות עליהם לעשות מלאכה אישות כן פסק הרמב"ם שם דין י"ג וכך שנינו בבית אחרים דמה להן אם יעבדו אצלו במלאכה בברייתא (י"ח.) מוכר אדם את בתו לאישות זו או אצל אחרים והרי אדוגם הוא ויכול לעשות ושוגה לשפחות ושוגה לאישות אחר שפחות ולא מה שצריך בכל מקום שרוצה מיהו שיאכלו אצל לשפחות אחר אישות: אחרים אין ביכולתו דיכולין לומר אצלך כתב הרמב"ם שם דין י׳ יתר על אותן ערב לנו ולא אצל אחרים וע"מ כן נמכרנו הדרכים שקונה בהן עצמה כעבד עברי אין לך: מח דיני ייעוד של אמה העבריה ובו ט"ו סעיפים: ואורחא דמילתא אמרה תורה דכשהאב רואה שאין תקוה שיקחנה לאשת אז מתאמץ לפדותה: ב לשון יעוד הוא הכנה שמייעד אותה לקחתה לאשת וא"צ לישאל את סי האב וגם א"צ ליתן כסף קדושין דמעות הראשוגות של המכירה לקדושין גיתגו אבל דעתה צריך ובלשון יעדה גכלל לשון דיעה ששואלין אותה אם היא רוצה דאיגו בדין שגכוף אותה להתקדש אם אין רצוגה בכך וזהו שאמרו חז"ל אין יעוד אלא מדעת (ייט.) כלומר מדעת דידה ע"ש (ע׳ נסעי׳ י' ליש חולקים): נ וכ"כ הרמב"ס שם דין ח, אין האדון מייעד אמה העבריה לא לו ולא לבגו אלא מדעתה אע"ס שכבר קבל אבית מעותיה שהרי אומר יעדה מדעתה ואם מת האדון אין בגו יכול א התורה נתנה רשות להאדון לייעדה לאשה כדכתיב אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וגר ואם לבגו ייעדגה וגר ותנן בספ"ק דבכורות מצות יעוד קודמת למצות םדיה ובמכילתא שנינו אם רעה בעיני אדוניה שלא גגמלה חסד לפניו וכר ע"ש וביאור הדברים דרצון התורה הוא שהאדון יקחנה לאשה לו או לבנו דבלא זה חרפה גדולה היא לבת ישראל להמכר לעבדות אבל אם האדון מייעדה לו או לבגו גםתלק חרסתה ולכן מצות יעוד קודם אך בוודאי אין בגו כח לכופו על זה ותלוי ברצוגו אם טובה היא בעיניו ייעדה ואם לאו לא ייעדה וזהו שאמרה תורה אם רעה ונר שלא ננמלה חסד לםניו כלומר שאינה נושאת חן בעיניו דאז והסרה כלומר אם ירצה האב יוציאנה ע"י גדעון כסף