ערוך הלכות יובל םימן מי העזלחן ע 189 בתו עיסקי וישנן בכלל ברכה ור"ש סבר דםרדות ישנן בכלל ברכה דמשבחן בגופייהו ועושות יותר מלאכה אבל כספים כמו שהן לא יתוספו ולכאורה הלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי אבל הרמב"ם שם םוסק כר"ש שכתב לבד כםסים ובגדים ע"ש משום דמםתבר טעמיה דר"ש (כ"מ) אבל מרש"י בסי׳ החומש גראה דסםק כראב"י ע"ש ויש מי שאומר דלמםקנא לא סליגי כלל ומעגיקין מכל דבר מ־ימב"א) וכל הראשונים לא ס"ל כן (מלימ): ך, וכמה נותן לו אין פחות משיווי שלשים סלע בכולל ובין שאין לו רק מין אחד ונותן לו ובין שיש לו מעין הרבה ונותן לו צריך להיות כשלשים סלע ולמדגו זה בגז"ש מעבד דכאן כתיב תתן לו ובעבד שנגחו שור כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו ודע שהרמב"ם כתב שם ודל וכמת נותן לו אין סחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינין הרבה וכר עכ"ל ופירשו בכוונתו דאינו מחוייב ליתן לו מכל מין ומין(כ"יו ומל"מ) ולענ"ד כוונתו כמו שביארנו דבין שאין לו אלא מין אחד ובין שיש לו מינין הרבה אבל וודאי דצריך ליתן לו מכל מין ומין איזה דבר ורק בכולל יהיו בשוה ל׳ סלעים ומסוגיית הש"ס אין ראיה לפירושם ע"ש היטב וגם מלשון הםמ"ג משמע כמ"ש ע"ש: ן ובין שגתברך הבית בגללו כלומר שהאדון נתעשר מיומ שהעבד אצלו ובין שלא גתברך הבית בגללו שלא גתעשר וגם להיפך מ"מ מעניקין לו אלא מהו דכתיב אשר ברכך וגר תתן לו הכל לסי הברכה כלומד דשוה ל׳ סלעים בתיוב ליתן ויותר מזה השיעור לסי ברכתך תן לו וגראה דאם יש לו ברכה מתוייב להוסיף אך אין לתוסםת זה שיעור וילםיגן זה מדכתיב העגיק תעגיק מכל מקום (שס) בין שגתברך הבית בגללו ובין להיסך: ן אמרו חדל (שיו.) העגיק תעגיק לו לו ולא לבעל חובו דמדםבידא לן בעלמא כר, גתן דמי שנושה בחבירו וחבידו בחבירו דמוציאין מזח ונותנין לזה והייתי אומר דאם העבד הוא בע"ח דמוציאין ההענקה מהאדון ונותנין לבע"ת קמ"ל לו ולא לבע"ת כן סירש"י ע"ש ולס"ז רק מהאדון אץ מוציאין אבל העבד כשקבל ההענקה מחוייב עבדו ואמתו ריקם עובר בל"ת שנאמר לא תשלחנו ריקם והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו עכ"ל כלומר דלא תימא דהעניק תעניק מעיקרא משמע ואם לא העניקו בעת היציאה עבר על ל"ת ואינו מחויב להעניקו עוד וקמ"ל דאיגו כן דגם אח"כ יבול לתקן הלאו וגס מחוייב להעגיקו אסילו אחר זמן מרובה (מל"ח) ומלקות לא שייך כאן דהוה לאו שאין בו מעשה וגם בדבר שבממון תמיד עומד בהשבה: ב ויש להסתפק אם כוםין על לאו ועשה דהעגקה כמו על כל מ"ע או כיון דמתן שכרה בצדה כדכתיב וברכך וגר אין כופין כדאמרינן בתולין (קיי c גבי כיבוד אב אך לסמ"ש התוס, בכתובות (מיס!) דכל מקום דאיכא גם לאו כוסין גם בכאן כופין ובכפייה בדברים וודאי דמותר (שם) ועוד די"א דאין ב"ד מוזהרין אבל אם ירצו לכפות כופין ועוד דבכאן אפשר דהמתן שכר לא קאי אעיקר העגקה אלא על מאי דכתיב שם ולא ירע לבבך בתתך לו (מל"ו0 ולכן כופין על הענקה (שם): ן; אחד היוצא בסוף שש ואחד היוצא ביובל או במיתת אדון מעניקים לו דכתיב תשלחנו וכי תשלחנו (גמ׳ rp 0 להביא אלו השנים וכן אמה העבריה היוצאת באחד מכל אלו או שיצאה בסימנים כסי מה שיתבאר בסי׳ הבא מעניקין לה אבל היוצא בנרעון כסף אין מעניקין לו דבתיב ובי תשלחנו חסשי מעמך וזה הלא לא שלחו חםשי אלא שהעבד או האמת נתנו שאר הדמים שחייבים לו וכן הבורח וסגע בו יובל בין שפגעו מיד בין לאחר זמן אין מעגיקין לו שנאמר וכי תשלחנו ולא כשברח מעצמו: ך הא דכתיב העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך לאו דווקא דה"ה משארי דברים כדתניא (ייז.) יכול לא יהא מעניקין אלא מצאן גורן ויקב מניין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך ד׳ אלקיך א"כ מה ת"ל צאן גורן ויקב לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישגן בכלל ברכה אף כל שישגן בכלל ברכה יצאו כםסים דברי ר"ש ר"א בן יעקב אומר יצאו פרדות שאיגן מולידות ואיגן בכלל ברכה אבל כספים עביד
עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/141
הדף הזה לא עבר הגהה