!ימן מה * השלחן ואף לאמתך תעשה כן להענקה או אינו אלא לרציעה ת"ל ואם אמור יאמר העבד העבד ולא אמה וכן יראה מענין הכתוב שהרי אומר בנרצע אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני נרמב"ס): כיצד הוא דין רציעה האדון מביא את העבד לב"ד של שלשה כדכתיב והגישו אדוניו אל האלקים ואומר לפניהם שעבד זה כבר עברו עליו השש שנים שנמכר והעבד אומד אהבתי וגר ומנישו אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בהבגין דוקא והדלת והמזוזה יכול להיות בין של אדון בין של כל אדם דהא לא כתיב דלתו או מזוזתו ונוטל האדון מרצע של מתכת ומשים אזנו של עבד על הדלת או המזוזה ונוקב את אזגו הימגית בגופה של אוזן והיינו בהםחום לא בהרבה עד שהמרצע מגיע להדלת או המזוזה שנאמר ונתת באזגו ובדלת ויכול להיות דלת מתוברת בלא מזוזה או מזוזת מחוברת בלא דלת ודווקא האדון בעצמו דוצעו שנאמר ורצע אדוניו לא בנו ולא שליחו ולא שליח ב"ד ואין רוצעין שני עבדים כאחד שאין עושין מצות חבילות חבילות שאסור לאדון אחד לרצוע שני עבדים וכן ב"ד אחד ביום אחד: יף ויש בזה שאלה דאיך אמרנו בםעי׳ ט׳ דנעשה בעל מום ע"י רציעה והא בבכורות ר"ם על אלו מומין תנן דבעינן שיהא הנקב כשיעור כרשינה ובפחות מזה אינו נעשה בעל מום וא"כ ינקמו בפחות מזה השיעור דהא אין שיעור לנקיבה אך באמת הירושלמי שם מקשה זה ומתרץ שמא יבא לידי כרשינה ע"ש. ולענ"ד נראה מדברי הש"ס שלנו (כ"א:) דמקודם אמר המרצע להביא מרצע הגדול ואח"כ אמר עניינא דבעל מום ע"ש וכווגתו דמרצע הגדול הוא יותר מכרשיגה וכן משמע מדברי הריטב"א ע"ש (והנה גריש ס׳ על אלו מימין חשמע ללפסול אפילו נפחות מכושינה טי: אבל הרמב"ם בפיז מה׳ ביאת המקדש פסק דאינו נפסל כפחות מכרשינה מ"ש ועמלימ): עצמו למכרוהו ב"ד ובו י"ג סעיפים: לו מצאגך ומגרגך ומיקבך אשר ברכך ד, אלקיך תתן לו וכתב הרמב"ס בם"ג דין י"ד כל המשלח עבדו 38* ערוך הלכות יובל ושב אל משפחתו לחזקה שהיה בה במשסחתו וע"י הרציעה כיון שגעשה בעל מום בגקיבת אזנו איגו יכול לשוב למשרתו שהיה בה מקודם דאין ממגין כהן בעל מום לשום שררה. ודע דממה שהתירה התורה לכהן למכור עצמו בעבד עברי ש"מ דמותר להשתמש בכהן מרצונו והא דאמרינן בירושלמי המשתמש בכהונה מעל זהו בחנם אבל בשכר שרי (סמ"ג ע־ין פ"ג) ועמ"ש במעי, י"ד: י המוכר עצמו אינו נרצע ואפילו מאן דיליף שכיר שכיד דכתיב ורצע אדוניו את אזנו אזנו של מכרוהו ב"ד ולא אזנו של מוכר עצמו (גמ׳ ייד 0 ובלא זה א"א לקיים רציעה במוכר עצמו שהרי אסור למסור לו שפחה כנענית כמ"ש בסי, הקודם סעי׳ ח, וא"א לקיים בו אהבתי את אשתי ואת בני (עתויס שם דיה ולא) וכן במכרוהו ב"ד ונרצע ומת האדון יצא לחפשי ואינו עובד אפילו את הבן דאע"ג דעבד עברי עובד את הבן כמ"ש בסי׳ מ"ב מעי, ו, אבל בנרצע מיעטה תורה ועבדו לו ולא לבנו לעולם לעולמו של יובל וכתב הרמב"מ בס"ג דין ז, נמצאת למד שהנרצע אינו קוגה א"ע אלא ביובל ובמיתת האדון עכ"ל ומדבריו משמע דשטר אינו מועיל לנרצע וגס לשון המשנה (י"ד c כהרמב"ם וצ"ל הטעם דכיון דקניינו הוא ע"י רציעה אין השטר יכול להוציאו וכ"ש גדעון כסף (עמלי׳מ): יא ודע דבירושלמי פ"א דקדושין סוף הלכה ב, חשיב בפרטי דנרצע דבעינן שיתברכו הגכםים על ידו שנאמר כי טוב לו עמך ע"ש ובש"ם שלנו לא נמצא זה ודרשות על דרשות אחדות והרי אפילו בהענקה דכתיב להדיא אשר ברכך ד, אלקיך קיי"ל דבין שנתברך הבית בנללו ובין לא נתברך מעניקין לו (י"ז 0 ויתבאר בפי׳ הבא כ"ש בנרצע דאינו מפורש כל כך ולכן לא קיי"ל כן ונם הרמב"ם לא הזכיר זה: י£ אמה העבריה אינה נרצעת וכך דרשו בספרי מו דין הענקה והחילוקים שבין מוכר א כתיב בס, ראה במכרוהו ב"ד וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק
עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/140
הדף הזה לא עבר הגהה