ערוך הלכות יובל םימן מי העלחן םח 135 קרא ומשמע מדברי הרמב׳י׳ם דאפילו בנזונים מהאדון אין מעשה ידיהם שלו ולא כן דעת הרמב׳י׳ן בפי, החומש והדיטב"א בתדושיו ופירשו דזהו דווקא כשאין נזונין משל האדון ואין האדון יכול לכופן שיזונם ויהיו מעשה ידיהן שלו אלא יכולין לומר איני נזון ואיני עושה אבל בנזונין מעשה ידיהן שלו: ף נראה פשוט דזה שחייב במזונותיהן דה"ה במלבושיהן כמו הבעל שתייב במזונות אשתו וחייב גם בכסותה כדכתיב שארה כסותה וגר וגם בחיוב הבגים וודאי כן הוא דאל׳"כ מי ילבישם ויגעילם ודע דאשתו איגו אלא בגשואה ולא בארוסה ושומרת יבם שגאמר ויצאה אשתו עמו אשתו שעמו דהיינו נשואה וכך דרשו במכילתא: ן כתיב אם אדוניו יתן לו אשר. בכנענית הכתוב מדבר או אינו אלא בעברית ת"ל האשד. וילדיה תהיה לאדוניה (מכילתא) ואי בעברית הרי הבנים שלו אלא בכנענית שהוולדות הולכין אחריה כדתגן םם"ג דקדושין והתירה התורה למי שמכרוהו ב"ד שרבו יכול למסור לו שםהה כנענית ושתלד ממגו בגים ובגות ויהיו הם להאדון והוא יצא בגםו ויכול לכוסו על זה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה לו בעל כרחו (מ"ו.) וזהו רשות אצל רבו ולא חובה שמחוייב למסור לו (מכילתא): ךן מסירת כנענית איני אלא במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו אםילו מאן דיליף שכיר שכיר דכתיב לו ולא למוכר עצמו (גמ׳ שס) ועוד דכיון דזהו חידוש אין לנו אלא במה שנאמר מסורש ההיתר אבל מוכר עצמו אסור ככל ישראל וכשם שהאדון מוסר לו שםחה כנענית כמו כן אם מת וקם בנו חחתיו יש לו כח זה ודע דאםילו לכהן התירה התורה זה ובגמ׳ (כ"א ן) םליגי בזה רב ושמואל וקיי"ל כרב שמתיר וכן םסק הרמב"ם שם: ^ וכך באה הקבלה דאימתי האדון מוסר לו כגעגית כשיש להעבד אשה ובגים אבל אין לו אשה ובגים אסור למסור לו כגעגית כן הוא לשון הגמ׳ (ל.) והרמב"ם שם ויש להסתםק אם אשה ובנים דוקא אבל אשת בלא בגים או בגים י־לא בהר כתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו ועוד כתיב שם בנמכר לעכו"ם ויצא בשנת היובל כוי עמו וכי אשתו ובניו היו בעבודה אלא מכאן שצריך לזונם ובזה לא שייך למיסרך דשמא במכרוהו ב"ד אינו חייב רק במזונות אשתו ובמוכר עצמו אינו חייב רק במזונות בניו דאין זה רק גילוי מילתא בעלמא וכ"ש למאן דיליף שכיר שכיר: ב אין חילוק בין נשא אשה קודם שנמכר ובין שנשא אח׳׳כ ובלבד כשנשא מדעת רבו אבל אס לקחה שלא מדעת רבו אינו חייב במזונותיה והביאו זה ממכילתא מדכתיבא כאן שתי נשים אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו להורות בין שנשאה קודם ובין אח"כ ומדכתיב אם בעל אשה הוא מה הוא לדעת האדון אף אשתו לדעת האדון (עכ"מ) ולסנינו לא נמצא זה במכילתא וכמה חסרונות יש במכילתא שלפנינו: j אינו חייב אלא במזונות אשתו הכשרה אבל אם היתה מאיסורי לאוין כגון גרושה וחלוצה לכהן או משגיות לעריות אין האדון חייב במזוגותיה דכתיב ויצאה אשתו עמו אשה הראויה להיות עמו יצאו אלו שלהוציא עומדות ואםילו איסור דרבגן להוציא עומדת (עכ"מ ולסמיש א"ש): ך מזוגות הבגים גראה דבל זמן שהם קטגים ואין יכולין להרויח חייב האדון במזונותיהם וכן משמע בגמ׳ שם דהטעם משום דא"א להן להרויח וכן אשתו כן ע"ש ולפ"ז גראה דאם מרויחין בעצמן איגו חייב במזוגותיהם ויש מי
- אומר דאין החיוב בבגים רק עד שיהיו בני
שש (ר"א מזרחי) ולא גהירא (מלימ) ועד זמן גדלותם וודאי חייב במזוגותיהם (שס> ואולי גם אח"כ כל זמן שאין יכולין להרוית (שם): ך וכתב הרמב"ם בס"ג דין ב׳ אע"ם שהאדון חייב במזוגות אשתו ובגיו אין לו במעשה ידיהם כלום אלא הרי מעשה האשה ומציאתה לבעלה וכל שזוכה בעל באשתו זוכה זה אע"פ שהוא עבד עברי עכ"ל וגם זה הביאו ממכילתא דתגיא יכול יהא מעשה ידיו של בגיו ובגותיו לרבו ת"ל הוא הוא מעשה ידיו לרבו ואין מעשה בניו ובגותיו של רבו עכ"ל וממילא דגם זה שאין מעשה ידיה של אשתו שייך להאדון נתמעט מהאי
