?Tjnj הלכות יובל סימן מג השלחן פז 133 בעלמא הוא כדרך הש"ם אבל בנמכר לעכו"ם פשיטא דאינו כן ורבינא לקמן קאמד לפום פשטא דמילתא דרב ששת (ולפ"ז תה שטרחנו בסי׳ הקודם סעי׳ ד, לדעת מאין לנו דינים אלו בנמכר לישראל לפמיש כאן איש כפשימות דילפינן מתלתא יגאלנו ועל נמכר לעכוים לא קאי קרא ולמה נכתכ כאן יתבאר כסעי׳ ח׳): ף כבר כתבנו בסי, הקודם אפילו בנמכר לישראל אם העבד נתייקר הולכין בפדיונו אחר שעת הקנייה ואם הוזל הולכין אחר המקח דכעת וכ"ש בנמכר לעכו"ם דכן הוא והרמב"ם שם דין ח׳ כתב בנמכר לעכו"ם דמחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד היובל וכו׳ וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים שנאמד כםף ממכרו בכסף הוא גגאל מיד העכו"ם ואינו גגאל בשוה כסף עכ"ל ודבריו תמוהים דהן אמת דהכי איתא בת"ב ובירושלמי אבל הא בש"ם שלנו בקדושין (ח׳,) הביא רב יוסף ברייתא זו דת"כ ואומר האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא שור. כסף ככסף ובו׳ וממעט חליפין ע"ש הרי דפשיטא ליה להש"ם דאין כוונת הת"כ למעט שוה כסף ואיך פסק להיפך (לה"מ) והסמ"ג באמת פסק שיכול לפדות א"ע בשוה כסף ע"ש: ן ויותר מזה תמוה דבירושלמי עצמו מפורש להיפוך וז"ל הירושלמי שם על משנה דעבד עברי א"ר חייא בר אדא וכו׳ מכסף (כצ"ל> והיה כסף ממכרו בכסף הוא גגאל ואיגו גגאל בתבואה וכלים ופריך בכל אתר את עבד שוה כסף ככסף והכא וכו׳ אמר ר׳ אבא מרי שנייא היא ששינה עליו הכתוב כסף מכסף אוף ר׳ חייא בר אדא יודה שאם בקש לגרוע שמנרע ויוצא אפילו בתבואה ואפילו בכלים (כלומר דזהו כשהאדון קונה אותו כעינן דווקא כסף ולא כיציאחו) אמר ר׳ יודן הדא דתימא בשלא עשאן דמים אבל עשאן דמים ככסף הוא עכ"ל הירושלמי הרי דמםיק דאינו נקנה רק בכסף אבל כשמגרע ויוצא אסילו בשוה כסף והוא םסק ממש להיסך וכן לא הזכיר הך דעשאן דמים ובש"ם שלנו לקמן <מ"ז.) אומד בסשיטות על קונה את עצמו ישיב גאולתו ארי כמ"ש שם אבל הכא לא מצער לבד מצילו אלא משיעבוד הגוף ולא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דמשלם לו כמ"ש בח"מ סי׳ שע"ה ועוד דהכא ברשות קא גחית והייגו ברשות מתורה מ"מ ג"ל דיכול לומר להסודה אעבוד אצלך כמו שהייתי עובד להכותי ואיגו יכול לכוסו לשלם לו דוקא דמים אם לא כשהתנה עמו מקודם כן וכן פשוט שאסור לו לשלם יותר ממה שהוציאו עליו דזהו ריבית גמור ויש להסתפק אם הוציאו בחנם כגון שהכותי הוא אוהבו של הפודה אם יכול לתבוע מהעבד דמי גרעונו כפי החשבון וגראה דא"צ לשלם לו: ף כתב הרמב"ם שם דיש לו ללוות ולגאול א"ע מן העכו"ם וגגאל לחצאים עכ"ל כלומר דלא כמו בישראל כמ"ש בסי׳ הקודם והקשו עליו דהא גם כאן כתיב והשיגה ידו דמיגיה ממעטיגן בגמכר לישראל ובשדה אחוזה דאיגו לוה וגואל (לחימ) וכ"כ רש"י להדיא בקדושין (כ"א. דיה עיע »רש> ועוד הקשו עליו דאיך פסק דגואל לחצאין יהא שם (כ,:) בעו מיגיה מרב ששת והשיב דאין גנאל לחצאין (כימ ולח"מ) ואע"ג דאביי אמר אח"כ את"ל דגגאל לחצאין מ"מ הא אביי רק דרך ספק אמד ולרב ששת םשיטא ליה ועוד דשם להלן (כיא.) אמר רביגא דאין גואל לחצאין ואין לוה וגואל ע"ש ורביגא הוה בתרא טפי מאביי והםמ"ג באמת פסק כן דאיגו גואל לחצאין וצע"ג: ך) וג"ל בדעתו ז"ל שהוכרח לכך בשנדקדק על אביי שרוצה לחלוק על רב ששת בלא ראיה ו&דרבא דפשטא דקרא משמע כר"ש ומה ראה אביי לחלוק אלא וודאי דמצד הסברא הרבה תמוה דיגא דרב ששת והרי חזיגן דהתורה צותה לקרובים שיגאלגו כדי שלא יטמע עמהם ואיך אפשר שתחמיר עליו התורה לבלי להגאל לתצאין
- א ללוות ולגאול אלא וודאי דאיגו כן ודין
התורה קאי על הגמכר לישראל וכמו שאומר שם (כ"א:> בברייתא יגאלגו יגאלגו יגאלגו ג׳ םעמים לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה כלומר דבגמכר לעכו"ם כתיבי ומרבר, שם בתי ערי חומה וגמכר לישראל ואע"ג דדחי לה דיחויא
