עןץןן הלכות יובל םיםן מא מב השלח[ סו 131 כל שכרו ע"ש ום"ל דאין חילוק בין עבד עברי לכל פועל ואין כן דעת רוב הפוסקים: יךן איתא בירושלמי דקדושין שם דחלה ואח"כ ברת משלם אף במקום דלא היה משלם אם לא ברח כגון שעבד שלש ולא מצי העבד לומר מאי אפסדתיך מפגי שיכול האדון לומר אלו היית אצלי היה מזלי גורם שתשוב לבריאותך מהר וכ"ש בברח ואח"כ חלה שיכול לומר לו אלו לא ברחת לא חלית ע"ש והרמב"ם לא הביא זה מיהו וודאי כן הלכה וסברא כזו מציגו בש"ם שלגו בחוכר ומחכיר בם׳ המקבל וגם הרשב"א הביא זה הירושלמי בחדושיו ע"ש וכן הריטב"א והרמב׳"ם אולי סובר דהא דתניא מנין לבורח שחייב להשלים וכו׳ יכול אפילו חלה פירושו דחלה אחר שברח והריטב"א הביא פי׳ זה ודחאו (עמלימ) אבל הרמב"ם אולי יפרש כן אך מלשונו משמע להדיא דשני דברים הם ועוד דא"כ הו"ל לבאר כן וצ"ע: עבדו כשני שכיר לא חלה עבדותו כלל עד עתה (המל"מ השיג על המעס שכתכו מהא דאמרינן נפ׳ המוכר פירות אם נא לנכות מנכה את כולו וכתכ דלא דמי לשס עיש וודאי דכן הוא ודוגמא כעלמא נקמו דדין זה למי לדהתס אכל המעס היא כמיש ודייק): ין ודע דזה שכתבנו דעבד עברי לא דמי לפועל שכיר בענייני ביטול מלאכה דחלה משום דעבד עברי גופו קנוי כתבנו זה ע"פ דברי רבותיגו בעלי התום׳ בקדושין שם וכן מבואר מהרמב"ם והסמ"ג ומכמה ראשוגים אבל הרא"ש ז"ל בס"ו דב׳׳מ (סי׳ ו׳) הקשה מהא דאמריגן שם דשכיר או קבלן שנאנס באמצע מלאכתו א"צ לשלם לו אלא מה שעשה על מה דאמרינן בקדושין בעבד עברי דהלה שלש אינו חייב להשלים ותירץ דמיירי בקדושין כשמקודם חלה שלש ואח"כ קבלו למלאכתו ומדקבלו למלאכתו מחל לו אבל עבד שלש ואח"כ חקה חייב להשלים ובשם רבינו מאיר תירץ דמיירי כשקיבל העבד מב יש שהעבד יכול לצאת קודם זמנו בלא יובל ובו ח׳ סעיפים: ן; כל עבד עברי או אמה העבריה שעתה נתייקרו דמיהם מכסי שהיו בזמן מכירתם כגון שנשתבחו בכח או להיפך שגתחלשו ועתה איגן שוין כבזמן המכירה כיצד מחשבין הגרעון כסף קבלו חז"ל (קדושין כי.) דמחשבין הכל לטובת העבד והאמה והטעם דכיון דהתורה הקפידה שיחזיקם בטוב כדכתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה כט"ש בפי׳ מ׳ ולכן גם בזה חוששין לטובתם: ך וכך שגיגו בברייתא (כ׳,) גמכר במגה והשביח ועמד על מאתים מגיין שאין מתשבין לו אלא מנה שנאמר מכסף מקנתו כלומר שגחשוב הגרעון לפי הכסף שבעת הקנין נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מניין שאין מחשבין לו אלא מנה ת"ל כפי שניו כלומר כפי השיווי דשניו דהשתא ואע"ג דסםוקיס אלו הם בנמכר לעכו"ם ילפינן גמכד לישראל מגמכר לעכו"ם בגז"ש דשכיר שכיר (גמ' שם) וכן הוא בת"כ ולמאן דלא יליף שכיר שכיר י"ל דממילא שמעת מיגה דכיון דחזינן א עבד עברי יכול לצאת גם קודם זמגו ובלא יובל בין שמוכר עצמו ובין שמכרוהו ב"ד והייגו בגדעון כסף שמנכה לו מה שעבד והמותר משלם כנון שקנהו בששה מגים לששה שנים ועבד שלש שנים מנכה לו ג׳ מנה ממה שעבד וג׳ מנה משלם לה אדון ויוצא לתירות ודבר זה למדנו מאמה העבריה דכתיב בה והפדה וזהו הפדיון כמו שנתבאר: ^ וגזירת התורה הוא שאין הקרובין יכולין לפדות אותו דכתיב והשיגה ירו וגגאל וכן איגו לוה וגואל ואיגו גואל לחצאין דכתיב בגמכר לעכו"ם והשיגה ידו ובשלוה אין זה השגת יד וכן בעיגן והשיגה ידו לגמרי ולא לחצאין וזהו כבמוכר שדה אחוזה שגתבאר דיגו לעיל סי, ל"ג סעי׳ י׳ ונ"ל דגם בכאן איגו רשאי למכור בית או שדה כדי לפדות עצמו כמו בשם דזה לא מקרי השגת יד וגם בכאן ג"ל הטעם דאל"כ לא ימצא לעולם מי שירצה לקנות עבד כמ"ש בשם ועי בםעי׳ ד,:
עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/133
הדף הזה לא עבר הגהה
