םיטןמא השלח[ סד, 29נ דיובל מוציא עבדים לחירות גם באמצע זמן ודבר זה מבואר בתורה בין במכרוהו ב"ד דכתיב ועבדו לעולם וזהו לעולמו של יובל ובמוכר עצמו כתיב עד שנת היובל וגו׳: ךן שש שנים אלו לא אזלינן אחרי שנות העולם דיום אחד בשנה או שלשים יום בשנה נחשב כשנה כבענינים אחרים (דיה י׳) אלא מונה ששה שנים מיום ליום והכי תניא בםפי׳ד דערכין ומונה משעה לשעה (רש"י שם) וילםינן זה מדכתיב שש שנים יעבד ובשביעית פעמים שעובד נמי בשביעית כגון שלא השכיר עצמו בר"ה אלא באמצע שנה אע"ג דלשנות העולם כלו שש שגים מ"מ אצלו לא כלו (ועתו"ס שס ל"ה וכשניעית ולא אנין קושיתם עיש ודייק) וק"ו במוכר עצמו דוודאי הכוונה כשאומר על כך וכך שנים הוי מיום ליום: £ אבל המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש (קדישין ייד 0 ולכאורה משמע דשש לאו דוקא ויבול למכור עצמו גם בפחות משש דאין שום םברא לומר שלא יהא ביכולתו למכור עצמו בפחות משש אבל בירושלמי קדושין (ת"א הל׳ ב׳) יש פלוגתא בזה והכי איתא שם אית תנא תני נמכר בפחות משש ואינו גמכר ביתר על שש ואית תנא תני אינו נמכר לא בפחות משש ולא ביותר על שש ע"ש אך באמת נראה דעל מכרוהו ב"ד קאי דאי על מוכר עצמו וודאי דנמכר גם יותר על שש דדותק לומר דם"ל כר"א בש"ם דילן (שס) דגם מוכר עצמו אינו נמכר ביתר משש אבל במוכר עצמו פשיטא דגמכר גם בפחות משש וכ"כ הריטב"א (שס) ושמא תשאל ואיך יפבור תגא אחד דמכרוהו ב"ד גמכר בפחות משש והא תגיא (ייח.) גניבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר ונמכרנו לנ, שגים די"ל דכך גזרה תורה דבאם על שש שנימ שוה יותר אינו גמכר נמלימ) ויש מי שגמגם בזה ולא ידעתי למה (המהריימ הקשה לפחות משש הוא שניר ולא עבל וחמיהני לזה גופו קנוי ועמלימ שס): וי י"א דבמוכר עצמו הגמכר סתם עובד שש שגים (רימניא ומהרייט) ודייקו זה מרש"י שם שכתב על הך דגמכר על שש ויתר על שש אמ התגה לימכר לעשר שנים עכ"ל ומדלא כתב דגם על Tpy הלכות יובל ויש בזה שאלה דבשלמא למאן דמקיש אמה לאחרת שפיר דמה אחרת אינה נקנית בחליסין כדאיתא בריש קדושין אף היא אינה נקנית בחליפין אבל לפמ"ש דלא קיי"ל כן ניליף דנקנית בחליפין מהך דרשא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים והם נקנים בחליפין כמבואר ביו"ד שם והתשובה בזה דבגמ, שם הקשו דגיליף מלא תצא שיקגו בחזקה ומתרץ דממעטיגן אוחם בחזקה וכו׳ כמ"ש וסריך ומה דאית ומתרץ דשטר מרבינן מדשטר מוציא בבת ישראל דהייגו גט ולכן ריבויא דלא תצא הוי רק לשטר ולא לחזקה וממילא דגם אחליפין גאמר כן: ך, ויש להסתםק אס ראובן שקנה עבד עברי יכול למוכרו לשמעון על משך הזמן שקנאו דכיון דעבד עברי גוםו קנוי (שם פ"ז.) למה אין ביכולתו למוכרו או אפשר דזה נכלל בדרשא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים דאין ביכולתו רק לעבוד בו כמו שהרשתו תורה ולא למוכרו לאחר וכן פסק הרמב"ם בפ"ד ויתבאר בפי׳ מ"ז: ן כיצד בכסף נותן לו האדון במוכר עצמו או ליד ב"ד במכרוהו ב"ד פרוטה או שוה פרוטה והעבד אומר הריני מכור לך הריני קנוי לך על כך וכך זמן ובמכרוהו ב"ד הב"ד אומרים לו הרי זה העבד מכור לך או קנוי לך על שש שנים וכיצד בשטר כותב לו העבד על הנייר או על החרם דבר שאינו יכול להזדייף הריני מכור לך הריני קנוי לך על זמן כך וכך ומוסר להאדון את השטר ובמכרות ו ב"ד כותבים הב"ד זה העבד מכור לך או קנוי לך על שש שנים ומוסרין לו את השטר: ן מכרוהו ב"ד עובד שש שנים כדכתיב כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא וגו, ואין הכוונה לשביעית דשמיטה אלא שביעית לשגת ממכרו דאין השמיטה מוציאתו אלא יובל מוציאתו כמו שיתבאר וכך שגיגו במכילתא ובירושלמי ובשביעית שביעית למכירה או איגו אלא לשגיס ת"ל שש שגים יעבד ובשביעית הוי שביעית למכירה אבל אם סגע בו יובל אםילו »וא עדיין שנה ראשונה שנמכר היובל מוציאו
עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/131
הדף הזה לא עבר הגהה