ד יש קצירה הפוטרת מפאה ובו י"ז סעיפים:
|
א. שותפות עכו"ם בכל השדה פטורה מן הפאה כמ"ש בסי׳ ב׳ סעי׳ י"ט מטעם דכתיב שדך ע"ש ויראה לי דאריס בשדה עכו"ם וודאי דפטור דזהו שותפות ממש אבל החוכר שדה מהעכו"ם כיון שנותן לו דבר קצוב הוה כשדה שלו לגמרי למאן דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר וכ"ש בשוכר שדה מעכו׳׳ם שחייב בפאה שהרי הקציר שלו וקרינן ביה קצירך ושדך דשכירות ליומא ממכר הוא לכמה דברים (כנלע"ד) וע׳ בסעי׳ י׳: ב. שדה של ישראל שבעת קצירתה גזלוה ממנו וקצרוה אחרים כגון עכו"ם וקצרו לעצמן או לסטים אפילו ישראל אע"פ שלאחר הקצירה נטל הרבה מהם פטורה מפאה דכיון דעיקר חיובה היא בשעת הקצירה וקצרוה אחרים לגוזלה הימנו נפטרה והכי דרשינן בת"כ ובקוצרכם פרט לשקצרוה עכו"ם או לסטים וכן אם קרסמוה נמלים שהם הכריתו התבואה או שברתן הרוח פטורה דכל אלה לאו קוצרכם הוא וכן בהמות וחיות ועופות ששברוה פטורה דחובת הפאה בקצירת הקמה: ג. וכתב הרמב׳"ם בפ"ב דין ה׳ קצר חציה וקצרו לסטים חציה שנשאר ה"ז פטורה שחובת הפאה בחצי השנייה אבל אם קצרו הלסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר נותן פאה כשיעור מה שקצר עכ׳׳ל כן היא במשנה ספ"ב ויש בזה שאלה בקצר חציה וקצרו לסטים חציה למה פטר בחציו הן אמת שגזלו חצי שדה ממנו לא יהא אלא שאין לו רק חצי שדה ובאמת בירושלמי יש פלוגתא בזה והכי איתא שם מתניתן כשקצרוה לאבדה אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת כלומר כשקצרוה לאבדה לא מקרי שגזלו ממנו חצי שדה אלא איבדוה והוה כשלו מחצי שדה השנייה נפסדה ושם היתה חובת הפאה ולכן פטור בהחצי ראשונה שקצר הוא אבל קצרוה שלא לאבדה הרי גזלו ממנו חצי שדה ואין לו רק חצי שדה הראשונה וחייב בפאה אך אח"כ אומר אמר ר׳ הושעיא אפילו תימא כשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר |
שהפאה ניתנה במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת כלומר כיון שאין קרקע נגזלת וחיוב פאה הוי במחובר ולכן אף שגזלוה אינו כלום ונחשבת כשלו ושם נשאר חובת הפאה ומדסתם הרמב"ם מבואר דפסק כר׳ הושעיא דהא באמת קיי׳׳ל דאין קרקע נגזלת ומחובר לקרקע חשיב כקרקע אפילו הגיע זמנם לקצור לענין שבועה לדעת הרמב"ם כמו שבארנו בח"מ סי׳ צ"ה סעי׳ ד׳ ולהחולקים שם וס"ל דבמטלטלין דמי אפשר דבאמת יסבורו דלא כר׳ הושעיא אלא כשקצרוה לאבדה או אפשר דכיון דהתורה הקפידה להניח הפאה רק במחובר התורה עשתה כקרקע ויש להתיישב בזה: ד. קצר חציה ומכר חציה השנייה הלוקח נותן פאה לכל השדה שהרי בשלו הוי חיובא דפאה וכ"ש דאם מכר חציה הראשונה והניח לפניו חציה השנייה דהוא נותן פאה לכל השדה ויראה לי דאם מכר חציה השנייה לעכו"ם דחייב ליתן ג"כ מחציה ראשונה על כל השדה כיון שהפסיד הפאה בידים והחיוב חל עליו מתחלת הקצירה וכ"ש שאם מכר חציה ראשונה לעכו"ם וחציה השנייה הניח לעצמו או מכר לישראל דחייב הוא או הלוקח ליתן הפאה של כל השדה וע׳ לקמן סי׳ ו' סעי׳ י"ז: ה ויש להסתפק אם מותר לישראל למכור כל שדהו לעכו"ם קודם הקצירה מי אמרינן דכיון דלא חל עליו עדיין חובת הפאה יכול למכרה לעכו"ם או דילמא דאסור לו להפקיע חובת הפאה שזיכתה תורה לעניים אף קודם שחל החיוב עליו. ונראה לענ"ד דמדרבנן ודאי חייב לשלם להעניים ההיזק כמו דתנן בגיטין (מז.) המוכר את שדהו לעכו"ם לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תקון העולם כמו כן לענין פאה מפני תקון עניים דאל"כ כל אדם יעשה כן להפקיע חיבת לקט שכחה ופאה אבל בתוספתא פ"ב שנינו ישראל שמכר קמתו לעכו"ם פטורה מפאה ועכו"ם שמכר לישראל חייב בפאה: ו. קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר
|
