עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/121

119 D ערוןז הלמת יובל סימ! לי לו העלחן בגפ׳ שם (י"ר:) ומבואר כשהקדיש אילנות בלא קרקע וכן כווגת הרמב"ם דאם גם הקרקע קדוש יוצאין האילנית יחד לנהנים עם הקרקע ואין לומר כיון דלשיםתו הפדייה באילנות בשווייהן ובקרקע בערך התורה כמ"ש בסי׳ הקודם א"כ אין להם שייכות זל"ז א"א לומר כן דהא הטעם מזה נתבאר שם משום דמקדיש בעין יפה מקדיש וא"כ אם גאמר דמזח יגיע חיזק לכהנים אין זה עין יפה אלא וודאי דאיגו כן (ובהשגת הראנ"ל משמע קצת דלוקא כשפולם אגב הקרקע עיש והולך לשימתו שניארנו שס אגל הרמניס לא סיל כן ואולי גס הראכיל אץ כוונתו בלווקא ויייק׳: יא ודע דרש"י ז"ל פי׳ בגמ׳ שס על דין זה דאין האילנות יוצאות ביובל לכהנים וז"ל לא גאלם אינן יוצאות לכהנים ביובל אם מכרם נזבר לאחר עכ"ל ואיני יודע כוונתו בזה דאטו אם לא מכרם והם ביד ההקדש יוצאים לכהנים בתמיד. וצ"ל דרש"י לרבותא קאמר דאפילו מכרם נזבר לאחר ואינם ביד ההקדש מ"מ אין יוצאין לנהנים ביובל אלא נשארים ת"י הקונה וכיש כשהם ביד הקדש וכן אם אחר גאלם מן ההקדש דנשאריס בידו ואינם יוצאים לכהגים ביובל: במקדיש שדה אחוזה כתיב בפרשת בחקתי ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד והיה וגו׳ ביובל קדש וגד לכהן תהיה אחוזתו כלומר אם הבעלים לא יגאלו השדה והגזבר ימכרנה לאחר אין לו רשות לבעל השדה המקדיש לפדותה מיד הקונה ויש להסתפק אם זהו איסור שאסור לו לפדותה או רשות שאין ביכולתו לכופו להקינה שיפדגה אבל ברצונו מותר ונראה שיש איסור דיש לחוש שלא יוציאנה ביובל לכהנים וכבר חקרנו בסעי׳ ו׳ ובסי׳ הקודם איך הדין כשאחר סדאה אם יכולים הבעלים לכוסו לשדות ממנו ע"ש וצ"ע לדיגא: שומת הקדש ובו ח׳ סעיפים: שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לד׳ בשגת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ והיש דשדה םקגה איגת יוצאה אחוזתו ואין זו אחוזתו (גת׳ יתיג) ולכן גס כהן שהקדיש שדה שהניע לו מחרמי כהניס דינו כשדה ישראל ששדאה (שלהי מרכין): ךן האשה שהקדישה שדה אחוזתה ונאלה בעלה מיד ההקדש והניע היובל והסרה ח"י הבעל הרי הדבר ספק אם בעל כאחר דמי ויוצאה לכהנים או כבעלים דמי ונשארת ת"י לאכול חפירות כדין כל נכסי אשתו וגוף הקרקע נשאר ביד האשה וכחב הרמב"ם שם דאם קדמה האשה והחזיקה בה אין הכהנים יכולים להוציאה מידה ואם קדמו הכהנים והחזיקו אין היא ביכולתה להוציאה מידם והראב"ד כתב שהאשה נקראת מוחזקת משני שיד הבעל כיד האשה לפיכך מחזיק בה הבעל ואוכל שירותיה ואע׳־ג דבנמ׳ (כיה c יש ספק בזה היינו מעיקר הדין אבל מ"מ לא גרע מנל סשק שבקרקע שאין מוציאין מיד הבעלים גליז"מ) והרמב"ס ס"ל דבזה אין יד הבעל כיד האשה שנקרא אוחה מוחזקת (:ס>: ^ ודע דבדין שנתבאר אמרו בגם׳ בלשון זה בעי ר׳ זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לח שבן יורשה או דילמא בן מוקים לה עכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו ולס"ז נם אם בנה פדה ג"כ יש ספק זה ותמיהני למה לא ביאר זה הרמב"ם ז"ל ולפ"ז נ"ל שאם הקדישה שתי שדות אחוזות ופדה הבעל שדה אחת ובנה פרה השנית דאחת נוטלת היא ביובל ואחת יוצאה לכהנים דהא ממ"נ אחד מהם מעמיד לה שדה ואחד אינו מעמיד: י כתב הרםב"ם שם דין כיה המקדיש את האילנות והניע היובל ולא •דו אותם אינן יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל ואין אלו שדה אבל המקדיש את הטרשים והניע היובל ולא פדה אותן הרי אלו יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה וזו נקרא שדה עכיל וזהו לן דין מקדיש שדה מקנה ודין א המקדיש שדה מקנה כתוב בתורה בש׳ בחקתי י ואפ את שדת מקנתו אשר לא משדה אחיזתו יקדיש לד׳ וחשב לו הכהן את סכםת הערכך עד