עחך הלכות יובל סימן לה השלח[ ביכולתו לפדות מהאחר קודם היובל וע׳ בסי׳ ל"ו סעי׳ וי: יא המקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה קצוב בתורה בית זרע חומר שעורים בחמשיש שקל כסף וזהו כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים והזריעה תהיה במסולת יד ולא במפולת שוורים והזריעה לא בקירוב לגמרי ולא בריחוק אלא ביגוגית ואין הםרש בין שהיא קרקע טובה שבכל אי׳י ובין שהיא הגרוע שבכל א"י דכך גזרה תורה: שקל של חורה הוא סלע שבלשון חכמים ד׳ דיגרים ובדיגד ששה מעין ובמעה שני סוגדיוגין גמצא בסלע מ"ח פוגדיוגין וכשקצבה התורה המשים סלעים למיט שגה דשנת היובל איגה מן המגין דכתיב אם משגת היובל יקדיש שדהו משגת ולא שנת יובל בכלל (רש׳"י רסיז ד"ה רב) גמצא דמגיע לכל שגה סלע ופוגדיון והגם שיש רק מ"ח פוגדיוגין מ"מ כשפורטם על סלע אצל שולחגי מוסיף פוגדיון והוד! מ"ט: ין; והחומר הוא הכור שגי לתכין והלתך ט׳"ו סאין גמצא החומר ל׳ סאה שהן י׳ איסות דכל איםה ג, סאה ובית סאה היא חמשים אמה על חמשים אמה ובתשבורת שגי אלפים וחמש מאות חתיכות של אמה על אמה וגמצא דבחומר ע"ה אלף חתיכות של אמה על אמה שהם בריבוע שני מאות וע"ד אמות על שגי מאות וע"ד אמות: וף ולכן מי שהקדיש שדה אחוזה באמצע היובל ואח"כ רוצה או הוא או אחר לפדותה מחשב כמה שגים עד היובל ולא היובל בכלל כגין שיש שמגה שגים עד היובל משלם להקדש שמגה סלעים ושמנה פוגדיוגים בעד כל חומר בית זרע שעורים ולפי ערך זה אם הוא סחות מחומר או יותר מחומר אך כשבעל השדה פודה או אשתו או אחד מיורשיו מוםיפין חומש מלבר וכשאחד משלם ח׳ םלעים וח׳ םונדיונין משלמים הם י׳ פלעים וי׳ פונדיונין וכן כל חומש שבתורה הוא חומש מלבר וזהו חלק רביעי מלגאו כמובן ומחוייב לשלם כל המגיע עד היובל בסעם אחת ואין ביכולתו לומר אשלם סלע וםוגדיון לכל שגת 1U למכור מנכסיו וכן ללוות מאחרים וכן לסדות לחצאין וזה חומר בהדיוט מבהקדש ואין לתמוה על זה דבמכר חסה התורה על הלוקח כמו שביארנו שם אבל בהקדש אדרבא מצוה לסדות מההקדש מה שאיגו ראוי לה ולמה תסגיר עלינו התורה את הדרך שלא יהית בגקל לסדותה וג"ל דה"ה ההקדש שמכר ג"כ רשאי הקוגה לקגות בכל גווגי כמו הסודה: י וכן יש קולא בהקדש לגבי הדיוט בבתי ערי חומה דאלו בהדיוט כשמכר איגו יכול לפדות מהלוקח אחד שנה ואיגו כן במקדיש דהמקדיש את ביתו או בהמה טמאה שלו שאינה ראויה למזבת או מטלטלין בכולן הדין שוה דנערכין ע"פ שווייהן ואם פדה אותן המקדיש מוסיף חומש וכן אשתו וכן יורשו כשפדאו מרבינן בת"כ שישלמו החומש וכך שנינו שם בפי בחקתי ואם המקדיש יגאל לרבות את אשתו לרבות היורש ע"ש וכוםין את הבעלים לפתות ראשון והדמים לבדק הבית ובין שהיה הבית מבתי ערי חומה ובין שהיה מבתי החצרים ה"ז גגאל לעולם והטעם כמ"ש בםעי׳ הקודם אמנם אם גאלו אתר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה ושהה בידו י"ב חדש מיום ליום ה"ז נחלט לו כמו בקונה מהדיוט כמ"ש בסי׳ הקודם ואם היה מבתי החצרים והגיע היובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל וכן בשדה מקגה אבל לפדות מיד הפודה קודם היובל כמו שפודה מקונה ומהקדש לא מצינו מפורש ונראה שאינו יכול לכופו להפודה שיחזירגה לו ע"י פדייה בגירוע דכן מפורש בתורה בשדה אחוזה כשהקדישה ולא פדאה ומכרה הגזבר לאחר כתיב לא יגאל עוד ותשאר עד היובל ותצא לכהגים וה"ה בשדה מקנה ובבתים ואין לומר כיון דבהם בין כך ובין כך תצא להבעלים ביובל למה לא יהיה ביכולתו לפדותה מקודם די"ל דוודאי מההקדש היה יכול לפדות ומצוה עליו לפדות והיה מוסיף חומש אבל כיון שפדה אחר אין ביכולתינו להכריחו להשיבה לבעלים קודם היובל דאל"כ כל אחד יפקיע החומש מההקדש שיניח לאחר לפדות והוא יפדה מהאחר אלא וודאי דאין
עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/116
הדף הזה לא עבר הגהה