עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/105

עףןןן הלכות יובל סימן לב השלח[ נב 103 לצמיתות ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה עכ"ל וא"כ הלאו הוא על הלוקח בשעת היובל אם אינו מחזירה: ףן ולשון התורה מבואר להדיא דעל המוכר קאי ונהי דנאמר דה"ה על הלוקח כדברי הרמב"ם מ"מ לפירש"י דהלאו הוי רק על הלוקח וודאי דלא מסתבר ונראה דגם לרש"י יש לאו על המוכר והיינו שלא ימכור לעכו"ם אא"כ עשה קיומים שיוחזר לו ביובל דאל"כ עובר הוא על לאו זה וגם לדעת הרמב"ס נ"ל כן דעבירה זו היא בשעת המכירה ולא מיבעיא למ"ד אין קגין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר אלא אפילו יש קנין מיהו איסורא קעביד במכרו לו וגורם שלא תצא ביובל וכן מבואר בירושלמי פ"ה דדמאי (הל׳ ה׳) ע"ש: ן אע"ג דקיי"ל דכל תנאי על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ובדבר שבממון תנאו קיים ולפ"ז לכאורה במי שהתנה על מנת שלא תחזור ביובל הוה כדבר שבממון מ"מ תנאו בטל דטעמא דדבר שבממון תנאו קיים משום דבל אדם יש לו רשות לעשות בממונו מה שירצה אבל הארץ ברשותו שלו יתברך ולא ברשות האדם כדכתיב כי לי הארץ ואין להאדם רשות להתנות עליה מה שכנגד דין ה(נמק"י פ׳ הזהב והובא גמצ"מ): ן אמנם המוכר שדהו לששים שנה וכיוצא בזר, כתב הרמב"ם שם דאינה יוצאה ביובל דאין יוצא ביובל אלא הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל. ובנמ׳ (ב"מ עינו.) אמרו מניין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמד והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצאת זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת כלומר כיון שמכר מפורש שלא לצמיתות וסשוט הוא דלאו דווקא ס׳ שגה דה"ה םחות או יותר כיון שלא מכרה לצמיתות ואף שבוודאי לא יחיה עד הזמן שקצב יחזיר יורש ליורש וסוף סוף איגו לצמיתות: ךן יש מי שמםתםק במוכר שדה בשעת היובל אם רשאי הלוקח לשגות •גי הקרקע לחםור ולבגות וכיוצא בזה (מל"מ) וברמב"ם סכ"ג ממכירה דין ו׳ מבואר דהמוכר שדה לזמן יכול הלוקה לעשות בה נגר גחשב וזהו פירוש הפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי כלומר תושבים אתם זה בפני זה וגריפ עמדי והקפידה רק על א"י דמצות קרקע הוי רק בא"י: ב לדעת הרמב"ם המוכר את שדהו לעולם בא"י שלא תחזור ביובל אם כי לא עשה כלום דבע"כ תחזיר מ"מ עבר המוכר על עשה ועל ל"ת שכן מנה זה במנין המצות בעשין קל"ח כתב שצונו לשוב הקרקעות כולם בשנה הזאת לאדוניהם וצאת מתחת ידי הקונים בלא פדיון והוא אמרו יתברך ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתגו לארץ ובמגין הלאוין מצוה רכ"ז כתב הזהיר ־שלא למכור בא"י מכירה קיימת והוא אמרו והארץ לא תמכר לצמיתות עכ"ל וכן בחיבורו הנדול שמונה בפתיחת כל הלכה כמה מצות יש בזה וקודם הל׳ שמיטה ויובל מנה בתוך המצות ליתן גאולה לארץ בשנה זו ושלא תמכר הארץ לצמיתות: ן; וכ"כ בריש פי"א משמיטה ארץ ישראל המחחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור השדה לבעליה ביובל עכ׳יל ואין לשאול כיון דאין מעשיהם מועילים למה עוברים בל"ת דזהו על מה שעברו על גזירת התורה (ולענין מלקות ניל לתלוי כפלוגתא לאביי ורבא ריש חמורה באי עביל חהני או לא מהני ולרבא לקי עיש אך לא נזכר זה בסוגיא שם והרמב"ן שס בלאוין העיר זה מ"ש ומתורן קושית המצ"מ על החינוך): ך והגה על העשה סשיטא שהכל מודים והעשה הוא רק ביובל אבל בהלאו שמגה חולק הרמב"ן ז"ל שם דהנד, המוכר מוכר סתם והלוקח לוקח סתם וממילא שחוזרת ביובל ואס אפילו יאמר מסורש שלא תצא ביובל הוי הבל ורעות רוח וזה שאמרה תורה והארץ לא תמכר לצמיתות אינו מניעה שלא יעשה כן דאין עשייתו כלום אלא הוא ענין שלילה כאומר איני מניח שתמכו־ לצמיתות ולכן גמ הבה"ג לא מנאה בכלל הלאוין ורש"י זיל בסי׳ החומש סובר שיש בזה לאו אבל הוא בעגין אתר שכתב והארץ לא תמכר