ספר הנזירים.
דברים קשים כגידין ופעם דברים טובים וניחומים, לבלתי הרפות בבניין בית המקדש ולמהר לכלותו [1]. אבל כל זמן שהיהודים היו שרויים בגולה, ובית המקדש היה חרב, היה אדם מישראל בוכה ומצטער על ביטול הקרבנות, שבהם היה מכפר על חטאיו. תלמידי הנביאים עמדו ותיקנו להם לישראל תפילות בכל יום כנגד תמידין [2] וציוו להרבות בגמילות-חסדים במקום הקרבנות, שהרי כבר למדנו מתורתו של ישעיהו הנביא, שהקרבן שאין עמו תשובה אינו כלום, והתפילה שאין עמה מעשים טובים אינה נשמעת, שנאמר: "לא תוסיפו הביא מנחת שווא! קטורת – תועבה היא לי! חודש ושבת, קרוא מקרא – לא אוכל אוון ועצרה!" ואומר: "גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו!" [3]. אבל תשובה, תפילה וצדקה עדיין לא היו מניחין את דעת העם, עד שהיו יושבין בתענית ומסגפין את עצמם. רפאל המלאך אומר לטוביה: "תפילה שיש עמה תענית וצדקה, טובה מאוצרות זהב" [4]. היושב בתענית היה מתפלל ואומר: "ריבון העולמים! גלוי לפניך: בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית, ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך, שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני" [5]. דניאל אומר: "חטיך בצדקה פרק, ועויתך במחן ענין" [6], גם בעל ספר טוביה מזהיר כמה פעמים להרבות בצדקה ובגמילות חסדים. אבל עם כל זה היה ערכו של הסיגוף הממוני בצדקה פחות מערכו של הסיגוף הגופני בתעניות ובייסורים שאדם מקבל עליו" [7].
43
- ^ עיין חגי (א; ב), זכריה (ד, ט-י) ועזרא (ו,יד).
- ^ ברכות כו, ב.
- ^ ישעיה א, יג-טו.
- ^ ספר טוביה יב, ח.
- ^ תפילה שרב ששת היה רגיל בה (ברכות יז, א).
- ^ דניאל ד, כד. עיין אבות דרבי נתן (פרק ד): שכן מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים, וכולי.
- ^ השקפה עממית זו מצאה לה הד במאמרו של האמורא רבי אלעזר בן פדת, שהיה עני גדול (עיין ברכות ה, ב, ותענית כה, א), ואף שהיה נזהר מאוד בצדקה (בבא בתרא י, א) אמר: גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא? זה בגופו וזה בממונו (ברכות לב, ב). נמצאים כמה מאמרים בתלמוד להפך, כגון: אגרא דתעניתא צדקתא (שם, ו, ב), כל תענית שמלינין בה את הצדקה כאילו שופך דמים (סנהדרין לה, א).
