ספר הנזירים.
ספיר גזרתם – חשך משחור תארם, לא ניכרו בחוצות, צפד עורם על עצמם, יבש היה כעץ" [1].
הסיגופים האלה באו מתוך אונס. אבל לא ארכו הימים והתחילו מתרבים בישראל תעניות וסיגופים, שקצתם נקבעו לחובה ורובם היו רשות. לפנים בישראל לא היה אלא יום צום אחד בשנה – יום-הכיפורים, מקרא קודש ושבת שבתון [2]. עתה היו כבר "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" [3], ועל הכול היה צום החמישי: משנכנס "החודש החמישי" התחיל העם "לבכות" ול"הינזר" [4]. ככה נהג העם "כמה שנים" עד ימות דרייווש המלך. ויש גם אשר יתירה עשו: תיכף אחרי החורבן אנו מוצאים אנשים באים "משכם, משילו ומשומרון, שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים" להביא מנחה ולבונה לבית-ה' [5]. אבלי-ציון "התאבלו על חורבן ירושלים ועל אבדן הדרת-קדומים", "בלב נשבר וברוח נכאה התהלכו" כל הימים, "ירושלים מלאה את כל רוחם, את אבני העיר הקדושה רצו ואל חרבותיה המתגוללות בעפר שאפו". בוודאי "ניכרו האנשים האלה גם בסימני-אבלות חיצוניים" [6]. בייחוד גבר האבל בשנים הראשונות למלכות פרס ומדי. "שבעים שנה לחרבות ירושלים" נמלאו, גם בבל נחרבה – והגאולה טרם תבוא. דניאל נתן את פניו אל ה' האלוהים "לבקש תפילה ותחנונים בצום ושק ואפר", הוא "מתאבל שלושה שבועים ימים", לחם חמודות לא אכל ובשר ויין לא בא אל פיו וסוך לא סך [7]. אבל גם אחרי אשר התחילה כבר תקופת-התחיה לא נמחו עוד עקבות אבל-ציון. כאשר יסדו הבונים את היכל ה' החדש היו "רבים מהכוהנים והלוויים וראשי האבות הזקנים, אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם, בוכים בקול גדול" [8], - כי
41
- ^ איכה ד, ז-ח.
- ^ ויקרא כג, כו-לב.
- ^ זכריה ח, יט.
- ^ שם, ז, ג.
- ^ ירמיהו מא, ה.
- ^ גרץ, Geschichte der Juden, כרך II, חלק 2, 1876, עמוד 19.
- ^ דניאל ט, ג; י, ב-ג.
- ^ עזרא ג, יב.
