השמים ולבהמת הארץ" [1] – פה מצאה הנזירות הלאומית את ביטויה הברור בפעם הראשונה. הנביא הגדול מרגיש בכל נימי נשמתו את חורבן האומה. הוא רואה אותה מתפוצצת לרסיסים, מתפוררת ליחידים יחידים. ויש אשר הוא חש את עצמו כבר כאבר שנקרע מן הגוף, כיחיד שנתלש מחבורתו, ואז צער היחיד וצער האומה מתבוללים זה בזה במעמקי נשמתו, עד שאי אפשר להבדיל ביניהם. פני הנביא תמיד קודרים, חרושים המה קמטים קמטים, מפיקים מחשבה עמוקה ומכאוב נצח, והעיניים הגדולות מלאות צער עולמים וחותרות בתוך הערפל אשר מפנים ומאחור, ומבקשות מוצא ומסלול לנשמה נידחת, מפרכסת בתהום האפילה.
───────────────
ו) מלחמה בסגפנות.
התפשטות הנזירות הסגפנית. תעניות. אבלי ציון. דניאל. סיגופים במקום הקרבנות. ראשית תקופת התחיה. המלחמה נגד הסיגופים. קוהלת, משלי ושיר השירים.
───────────
הנזירות הלאומית היתה סגפנית. האבלות היא סגפנית, והנזירות הלאומית היא אבלות – אבל-ציון. אבל בשעה שנזירות סגפנית זו התחילה מתפשטת כבר באומה ומכה שרשים בחייה, עוד חיתה הנזירות העתיקה, ובצד אבלי ציון הנאנחים ונאנקים התהלכו עוד בקומה זקופה בחורי ישראל הנזירים, מבני בניהם של הגיבורים הקדמונים. רק המלחמות האחרונות, הרעב הנורא והחורבן האיום, השחו גם את קומת הנזירים האלה, והמקונן הגדול על שבר בת יהודה בוכה מרה ואומר: "זכו נזיריה [2] משלג, צחו מחלב, אדמו עצם מפנינים,
40
