אמו נדרה נדר ותאמר: "ה' צבאות! אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים – ונתתיו לה' כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו" [1]. וכאשר ילדה את שמואל קיימה את נדרה ושלחה אותו אל בית-ה' אשר בשילה. שם "היה משרת את ה', את פני עלי הכוהן" [2], חגור "אפוד בד" ולבוש "מעיל קטן" [3]. לשמואל "נגלה ה'", ויהי "דבר ה'" אליו [4], "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'" [5], "ויהי דבר שמואל לכל ישראל" [6]. ככוהן היה מקריב קרבנות [7], ושופט היה "את ישראל כל ימי חייו" [8]. הוא הפיל אימה גדולה על הפלשתים, "וייכנעו הפלשתים, ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל, ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל" [9].
תמונת הנזיר-הנביא שמואל שונה מתמונת הנזיר-הגיבור שמשון. דומה שכוחו הרוחני של שמואל גדול מכוחו הגשמי. הנזירות התחילה כבר לעבור למדרגה יותר עליונה, מאמצעי למשול על הגופות היא הולכת ונעשית לאמצעי למשול על הלבבות. גם עבודת-האלוהים בכלל התחילה לקבל צורה יותר רוחנית. שמואל עודנו מקריב קרבנות, אבל הקרבנות הנם כבר דבר טפל בעיניו. המסורה מייחסת לו את המאמר: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע – מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים" [10]. מסביב לשמואל נאספו "חבל נביאים" [11] או "להקת נביאים" [12], שהם באים לידי "התעוררות" על ידי
22