50
פדיון האסורים ברומא
אבל אלה אשר הובאו לרומא ואחר חג הנצחון הוסר מהם כבר יד אויב ומתנקם והובאו אם לבית האסורים או הועמדו בבתי קלון אלה כבר אפשר הי׳ לפדותם בממון אשר פתח ברומא את כל השערים.
והכסף הרב אשר הי' נדרש לזה יכלו לתת אז רק יחידי סגולה, כי כסף הצבור עוד לא הי׳ אז וכסף בית האוצר בירושלים בא לידי האויב, וסדרים חדשים לא באו עוד בימי הטירוף הגדול מיד אחר החרבן. והננו רואים כי גם זמן רב אחר זה כבר בימים אשר העמידו את ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא לא לקחו מהצבור לשחד אצל גדולי רומי לטובתם של ישראל, כי אם הנשיא רבן גמליאל אשר הי׳ לו עושר ונכסים אשר ירש מאביו נתן זה מכיסו.
וכאשר הקימו את ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא נאמר בברכות כ"ז: "מאן נוקים ליה וכו׳ אלא נוקמיה לר׳ אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר וכו׳ והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח.״
היינו אף הוא כרבן גמליאל אשר הי׳ נשיא עד עתה אזל ופלח מכיסו אף כן יעשה גם ר׳ אלעזר בן עזריה הקם תחתיו.
ועשו מעשיהם כדרכי נחמיה בן חכליה בשעתו (נחמיה ה׳):
"גם מיום אשר צוה אותי להיות פחם בארץ יהודה משנת עשרים ועד שנת שלשים ושתים לארתהשסתא המלך שנים שתים עשרה אני ואחי לחם הפחה לא אכלתי וכו׳ והיהודים והסגנים מאה וחמשים איש והבאים אלינו מן חגוים אשר סביבותינו על שולחני וכו׳ ועם זה לחם הפחה לא בקשתי כי כבדה העבדה על העם הזה." וממש כן ואולי עוד יותר מזה נהגו ראשי חכמי התורה אחר החרבן, אשר נהרס כל מעמד העם.
ובין חכמי התורה נשארו עוד לפלטה גם אחר החרבן עשירים גדולים כמו ר׳ דוסא בן הרכינס אשר נאמר עליו ביבמות דף ט״ז: "הלכו ועמדו על פתה ביתו וכו' אמר לה יכנסו ונכנסו תפסו לר׳ יהושע והושיבוהו על מטה של זהב אמר לו (ר׳ יהושע) רבי אמור לתלמידך אחר וישב וכו׳ תפשו והושיבו על מטה של זהב."
וכן ר׳ טרפון אשר הי׳ כבר גדול ורב בימי החרבן (יבואר לפנינו) ועשיר גדול מאד ור׳ אלעזר בן עזריה (על ידי אפוטרופסו) ורבן גמליאל עצמו, ועוד רבים כמוהם. והם עם יתר ראשי סגולת העם נשאו אז על שכמם את כל צרכי הצבור הגדול בימים האיומים והנוראים ההם אשר נתבטלו כל סדרי הצבור והקהלות. והי׳ עליהם לקומם כל הרוס ולהשיב הסדרים ככל האפשר, וינטלו את בני ישראל וינשאום.
וכבר הערנו כי בכל צרותיהם של ישראל בימים ההם אשר עמקו משאול ובכל הצלחתם וגדולתם של ההורדסים ואגריפא בראשם גם אז אשר עמדו ברום המעלה, ויהיו גם מבאי בית הקיסר, ויתרועעו עם ראשי גדולי רומא, בכל זה לא נקפו אצבעם לטובתם של ישראל, לפי שגם דבר לא הי׳ להם עם בני ישראל עצמם