346
הרדיפות בימי דאמיטיאן
כי הלא אז לא נתנו לבני ישראל לקרות את שמע, וכאן מפורש שלא
הקפידו הרומיים כלל על קריאת שמע ותפלה וקריאת התורה וכל מה שהתנפלו
עליהם הי׳ רק מפני שפעם אתת תקעו בראשינה והיו השונאים סבורים "שמא
עליהם הם הולכין".
אבל בימי הגזירות של אדריאנוס לפני ביתר מפורש שלא נתנו להם לקרות קריאת שמע, ובא בתוספתא ברכות פרק ב׳: ״אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבין לפני ר׳ עקיבא והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהי׳ עומד על הפתח אמרו לו אין שעת הסכנה ראי'״.
וזה ודאי כי זה לא הי׳ בשעת השמד, כי אם בימי גזירותיו של אדריאנוס לפני המלחמה, הגזירות אשר על ידן באה מלחמת ביתר וככל אשר יבואר כל זה במקומו לפנינו.
ואחרי אשר במשנה ראש השנה שם ובדברי הירושלמי מבואר כי לא הקפידו אז לא על תפלה ולא על קריאת שמע ולא על הקריאה בתורה וכל ההתנפלות עליהם היתה רק על זה לבד שכשתקעו בשופר חשבו שזה אות למלחמה ״והיו השונאים סבורין שמא עליהם הם הולכין״,
הנה הדבר מבואר שהי׳ זה בשעה שלא גזרו על ביטול המצוות, בשעה שכל הרדיפות היו רק זה עצמו שחשדו את בני ישראל חשד של מחשבת מרד, ובכל תנועה קלה חשדו אותם בזה.
וזה הי׳ רק בימי דאמיטיאן בערך שנת 86 היינו אחרי שש עשרה שנה להחרבן.
וכבר נתבאר כי מאז ואילך גדל חשד הרומיים על ישראל, עד שלא לבד שהתחילו לרדוף את כל בית הנשיאים בחשבם כי מהם תצא המרידה כי אם שגם הגדילו את מספר הצבא התמידי העומד בארץ יהודה.
ואלה ראשי הצבא החדשים אשר זה מקרוב עמדו בפאננאניען ולא ידע את דרכי בני ישראל, אשר עמדו עתה במקום אחד בארץ יהודה בשמעם שם קול שופר היו סבורים שזה אות למלחמה ״והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהם והרגום".
וכמה יתאימו הדברים האלה עם הרוח של קטב מרירי אשר שרר במלכות רומי בימי דאמיטיאן גם בנוגע להרומיים עצמם.
והסופר הרומי טאציטוס יאמר (Agric, 2) בנוגע לימי דאמיטיאנוס שבא אז המעמד היותר גרוע והיותר אחרון בעבדות כי לא הי׳ אפשר לא לדבר יחד חפשי ולא גם לשמוע דברי חבירו, כי על כל זה היו אורבים ומלשינים ודיינים לבחון ולדון.
וכל זה בנוגע להרומיים, ומזח נוכל להבין מה הי׳ אז עם בני ישראל, כאשר גם עוד חשדו אותם במחשבת מרד.
ועל כן תקנו לבלי לתקוע עד תפלת מוסף ״מגו דאינון חמין לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באורייתא ומצליי ותוקעין אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין״.
וכל הדברים הלכו כן מן ערך שש עשרה שנה אחר החרבן (86 למספרם) עד ערך כ"ה אחר החרבן דהיינו עד אחרי מות דאמיטיאן איש הדמים גם להרומיים עצמם.
