הרדיפות בימי דאמיטיאן
קעב
ועל כן אחרי אשר גם בוועד של ״בו ביום״ לא מצאו את אשר הם
מבקשים,
אז אחרי ימי הוועד הזה הציע ר' יוחנן בן נורי בבית המתיבתא להחליט זה מעתה לספק שלא נתברר ״בואו ונתקן להם לצרות שיחו חולצות ולא מתיבמות״ והיינו להחליט שזה דבר הנשאר בתור ספק.
אבל כל החלט של חכמי הדור בהמתיבתא לא בא בין יום ולילה, ודבר יותר קטן מזה, היתר שמן של עכו״ם, שלא הי׳ כי אם תקנה דרבנן שלא פשט איסורו בכל ישראל, גם על זה נאמר בירושלמי ע״ז פ"ב ה״ח שכאשר הגידו לרב בהיותו בבבל שזה הותר בהמתיבתא בארץ ישראל השיב ״עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עלה שמלאי הדרומי".
וכמו שכבר נתבאר לנו זה בדברינו בח"ב עמוד 216לאמר ״שקודם שהתירו הי' שם שקלא וטרי׳ בין חכמי הדור ולא פתאום התירו כי אם שדברו מזה בבית הוועד וחזרו ושקלו וטרו ביניהם כבר מימים עד שבא הדבר שעמדו למנין וכו' ועל כן ידע רב כי בעוד היותו שם טרם עלה זה מקרוב לבבל הי׳ ר׳ שמלאי מהחפצים להתיר וכו'״.
וכן הי׳ הדבר גם בזה כי התישבו על זה ושקלו וטרו אם לעשות התקנה הזאת אם לא וחזרו והתישבו ״ולא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה״(מב).
וקרוב הדבר מאד כי דבר הוועד הגדול של בו ביום זה עצמו החיש הרעה על ידי עושי רצון הקיסר דאמיטיאנוס איש הדמים, אשר הי׳ באמת בזמן הזה עצמו, היינו קרוב לשנת 86שהוא שש עשרה שנה אחר החרבן.
כי כל המעשים האלה יחד הרעישו את ערי ישראל, ונשמעו בין החיים ונודעו גם בין הרומיים.
ואף גם זאת כי לרגלי זקני הדור אשר נקבצו מכל ערי ישראל, באו גם כל השייכים להמתיבתא אשר לא באו שם מראשית ימי דאמיטיאן עד היום, כי לא נאסף הוועד בכללו, וכי גם נוסף על כל זה נאספו שם אז גם המון תלמידים רבים, עד כי חכמי הדור ראו צורך השעה לבלי לדחות כל אלה לאחוריהם, ויבטלו לשעה גם את הבחינות, ויתנו להם רשות להתחשב בתור תלמידי בית הוועד עצמו,
הערה (מב): וביותר היתה דבר ההתישבות מפני שהעם נהגו מכבר שהצרות פטורות בלא חליצה ונשאו לשוק וכדברי רשב״ג על דברי ר׳ יוחנן בן נורי ״מה נעשה לצרות הראשונות מעתה" אשר מזה מבואר שנהגו העם כן, ומחלוקת בית שמאי ובית הלל הי׳ אם הוא כדין או שלא כדין וראיותיו של ר׳ יהושע ממשפחות בית צבועים ובית קופאי, הוא מפני שהיו מהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח, וזה הלך רק על פי בדיקת בית דין בד׳ אמהות וחיתה הודאת כללית.
והצעת ר׳ יוחנן בן נורי היתה רק בדרך חומרא אחרי שלא מצאו על זה קבלה חלוטה על יסוד הדבר עצמו, ונמשכת מאיש לאיש בלא מחלוקת.
ועל כן החליטו כן לבסוף בהיות כלל גדול שבכל מקום שהלכה רופפת צא ובדוק האיך הצבור נוהגים.
וכי הי׳ גם עדות ר׳ דוסא בן הרכינס ועדות ר׳ יהושע, וכי גם לא הי׳ אפשר להחמיר נגד הנהגת הצבור ״כי מה נעשה לצרות הראשונות".
