בו ביום
קסה
"הלך (ר' יהושע) ומצאו ר׳ עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר וכו׳ בא לו אצל ר׳ דוסא בן הרכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון וכו'״.
ובכל זה גזר עליו רבן גמליאל גם זאת שגם יבוא אליו מעירו ליבנה במקלו ומעותיו בידיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו להראות לכל כי דבריו אינם כלום.
ור׳ יהושע מבלי לדבר דבר נגד רבן גמליאל עשה גם את זה.
ואלו נשאר הדבר רק מזה לבד, היו חכמי ישראל מעבירים על מדותיהם ושוכחים את הנעשה נגד דעתם והנעשה לאב בית דין וראש כל הדור מאז יצא ר׳ אליעזר מבית הוועד.
אבל רק איזה חדשים אחר זה נתבזה אלופם האב בית דין עוד הפעם.
ר׳ צדוק שאל ממנו שאילה בביתו בענין בכור שנפל בו מום מעצמו, ובהיות כל האיסור גם אילו עשה זה ר׳ צדוק עצמו במזיד רק קנס מדרבנן לבלי לשחוט על מום זה, ועכשיו כשהמום נפל מעצמו החמירו גם בזה רק מפני החשד, אולי יעשה הכהן זה במזיד, ועל כן הקיל ר׳ יהושע לר׳ צדוק בהיות טיפול בכור קשה מאד, ור׳ צדוק רחוק מאד מהיות בכלל חשד כזה.
וכאשר שאלו רבן גמליאל בבית הוועד בדין ההוראה הזאת בכללה השיב ר׳ יהושע בדעתו של רבן גמליאל.
ובזה הלא הי׳ הדבר יכול להיות נגמר לגמרי אחרי אשר בבית הוועד בפומבי הסכים גם ר' יהושע לבלי להקל בזה גם לחבר סתם.
ומה נשתוממו חכני הוועד, ויותר עוד כל העם אשר באו לשמוע דרשת רבן גמליאל, כי רבן גמליאל לא הסתפק בכל זה כל עיקר, וצוה על ר׳ יהושע "יהושע עמוד על רגליך ויעידוך" כאלו הי' ר׳ יהושע אחד התלמידים.
וגם בזה לבד עוד לא הונח לו וכאשר ר׳ יהושע עצמו הודיע ברבים, כי בביתו ולר׳ צדוק הקל לא שת רבן גמליאל לב גם לזה ויענש את האב בית דין של כל ישראל קשה לעיני כל העם, ויניח אותו לעמוד כל זמן הדרשה.
אז קצפו על זה כל העם שומעי הדרשה ויצוו על ר׳ חוצפית המתורגמן להפסיק הדרשה, למען תבוע עלבונו של ר׳ יהושע.
ומזה כבר הי׳ יכול רבן גמליאל לדעת כי כל העם כבר נלאו לחשות על הנהגה כזו עם ראש כל הדור אשר קנה לו בחכמתו הגדולה את לבב כל הדור כלו.
אבל רבן גמליאל לא שת לבו כלל לחפץ כל העם אשר הראו בפומבי, אף כי ידע היטב כי העם בכללו אינם עומדים על מצב גבוה כחכמי התורה, והם אינם לא מוחלים ולא סולחים.
והנה הוה על הוה, לא עברו איזה חדשים ועוד הפעם עברה וזעם.
ובפעם הזאת גם לא יכלו חכמי התורה להבין הדבר כל עיקר.
לתפלת ערבית רשות או חובה יש חילוק גדול "בין לשון חכמי ההלכה לבין לשון העם.
לפי שגם אם הדין שתפלת ערבית רשות, הוא מצוה וגם חובה_וטעה מחזירין אותו, ואם שכח ולא התפלל מתפלל שחרית שתים.
