326
בו ביום
השיב להם ״אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי
היתה, שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה ובמה היתה הגדה היום וכו'״.
והדברים מבארים את עצמן.
וממש זה עצמו הי׳ ביום ההוא בבית הוועד.
והן דברי הבבלי: ״הי׳ רבן גמליאל יושב ודורש ור׳ יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן (לפני כל העם) עמוד ועמד אמרו עד כמה נצעריה וכו׳ תא ונעבריה".
ובירושלמי :״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן הפטר את העם וכו׳ התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו על מי לא עברה רעתך תמיד״.
והדברים מפורשים שהי׳ כל זה דברי העם, ודבר כל העם אשר נאספו לשמוע הדרשה.
פרק ל״א.
אבל העם בשלחם מפניהם רסן באופן כזה פרצו ויעברו, הם לא יראו לא
את עבדי רבן גמליאל ולא את בית הנשיאים בכלל.
ועל כן תחת אשר אחר זה אחרי כל מעשי בו ביום אשר כבר נגמרו כל המעשים החדשים, והעם שב למנוחתו ולא התערבו עוד בסדרי בית הוועד אשר התנהג על ידי הנשיא החדש והנהגה של שובה ונחת אז יראו חכמי הוועד שלא יבאו עבדי בית הנשיא לכבוש את חכמי הוועד ביד חזקה ״טרוקו גלי דלא ליתו עבדי רבן גמליאל (בית הנשיאים) ולצערו לרבנן״,
אשר מזה הננו יודעים גם זאת כי לא הרשו לר׳ אלעזר בן עזריה כי ינהוג גם הוא ביתו ברמים ועבדים שומרי משמרת ועל כן יראו עתה דלא ליתו עבדי רבן גמליאל להראות קשה לחכמי הוועד וצוו טרוקו גלי.
הנה תחת זה בראשית הדברים בשעה שהעם לקחו הכל תחת ידם הנה הם לא יראו מאומה ויעשו כטוב בעיניהם.
״תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס״.
ולא לבד שלא טרקו גלי כי אם שגם סלקו לשומר הפתח, כי העם עצמו העם כלו לא יראו כל מאומה.
אז נבהלו ראשי חכמי ישראל אשר נשארו בבית הוועד, הנשיא הועבר על ידי העם אשר לא אבו שמוע לו עוד, והסדרים נתבטלו באין מנהג כללי, וכל צרכי הצבור ובית הוועד דורשים תפקידם.
כי על כל זאת ככל אשר ראו חכמי ישראל כסכנה בימי דאמיטיאן לאסוף את כל חכמי זקני הוועד מכל ערי ישראל ליבנה, לא הי׳ אפשר להם הפעם לעשות אחרת.
ובהוועדם שם יחד ראו הכרח לעשות את רצון העם לתבוע עלבון ר׳ יהושע מרבן גמליאל ויקימו תחתיו את ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא ולראש המתיבתא.
