סוף המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע
קנט
ולפנינו יבואר שהי' כל זה בפני כל העם הנאסף לדרשה, וכמו שמפורש נם בלשון הדברים ״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן וכו׳״.
ועל כן גם אם לא הי׳ שם רבן גמליאל לא הי' ר׳ יהושע יכול להשיב בפני כל הצבור כי אם בלשון זה שתפלת ערבית חובה.
ואין זה ענין למה שגילה דעתו לתלמידיו שאין תפלת ערבית מעיקר התקנה הראשונה כתפלת שחרית ומנחה.
אבל כאשר רבן גמליאל דקדק עמו כחוט השערה והעמידו לדין ואמר לו ״והלא משמך אמרו לי רשות יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך״ לא נשאר לפניו כי אם להשיב ״אלמלא אני חי והוא מת וכו' עכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי״,
וכבר הערנו שזה הי׳ דרכם של ראשי חכמי התורה להתרחק מהמחלוקת ולהשתמט מזה בכל האפשר עד שגם נשיא נשיאי ישראל הלל הזקן שנה דבריו כשפגעו בו תלמידי שמאי הזקן בעזרה.
וזה הי׳ גם דבר ר׳ יהושע במעשה דר' צדוק אשר כל האיסור שם אינו לא דאורייתא וגם לא איסור עצמו מדרבנן כי אם חשד שחשדו רבנן להכהנים, וגם אפי׳ אם עשו כן במזיד אין זה כי אם קנס דרבנן.
ועל כן היקל ר׳ יהושע אצל ר׳ צדוק אשר אין שם מקום לחשד, ואם נחמיר עליו יש כאן טפול מרובה.
אבל ר׳ צדוק כשם שלא רצה להחזיק טובה לעצמו ושאלתו היתה על חבר בכלל, כן שב ושאל לרבן גמליאל ויצא מזה מה שיצא.
ונפלא הדבר כי במקום אשר ירצה ווייס לדבר נגד ר"ג יאמר להיפך בעמוד 76 ויהיו דבריו:
״הן אמת כי שמר אהבתו לחביריו ולתלמידיו והכין לבבו אליה, אבל רק כל עוד אשר הכנעו לפניו ולא התנגדו למחשבותיו ודעותיו, אבל אוי לגבר יהי׳ מי שיהי׳ אשר מלאו לבו להתנגד לו, כי אז את חביריו לא הכיר ותלמידיו לא ידע, נגד גדולים וטובים בעמו וכו׳ מתנהג לפעמים בלי אהבה ולא ישא פניהם אם לא השתוחחה נפשם נגד רצונו בכל רגע אם לא יכלו או לא רצו להתכחש לדעות עצמם. פעם אחת וכו׳ ויהי כשמוע ר"ג הוראתו הרעיש כותלי ביה"מ לסבת ההוראה הזאת כאלו כל העולם כלו תלוי בה וכו׳“.
ואמנם כן כי החוקרים האלה לא לבד שהיו רחוקים מכל חקירה, כי אם שנתרחקו כבר מלהרגיש את נפש עמם הגדולה ויחשבו כי ככל הגוים בית ישראל, עד שחשבו את הנשיאות והעם כעבדים לוחכי עפר המושל בם, וכי הוא הרשות בידו ליסרם בעקרבים ועליהם לשאת בשרם בשיניהם.
ויאמר לנו החכם ווייס (עמוד 93):
״מיד התעוררה שערורה בין החכמים כאלו החריב רבן גמליאל עולם מלא ואשר תמול נשקו עפר רגליו קמו היום נגדו כהמון עם פרוע״.
ורק האיש אשר איננו יודע בדברי ימי ישראל בין ימינו לשמאלו יוכל להכות בחרפה על לחיי עמו באופנים מבהילים כאלה.
והדבר ידוע כי אצל בני ישראל אין עיף ואין כושל ולא נכרו שועים לפני רשים, בנוגע לראשי חכמי התורה, ור׳ יוחנן בן נורי העני בתכלית העניות עמד
