22
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט ומי היה יכול לחשוד אותם כי שתו ידם עם העם נגד הרומיים, אשר רק באורם יראו אור? וגם אם נרצה להסכים לכל דברי יאזעפוס, אבל מי בקש זאת מידם לבקש כי ישלח פלארוס חילו לירושלים, והלא הי׳ די להם להודיע את הדבר לבד?
והנה באו אנשים אשר קראו עצמם בשם יהודים והם שלחו אל פלארוס צורר היהודים ובקשו לבוא בראש חילו לירושלים בשעה אשר שררה שם שלות השקט!
לפלארוס, אשר אך זה עתה עזב את ירושלים אחרי אשר הפכה לתהו ובהו ויהרוג שם לאלפים אנשים נשים וטף ויתן לחילו לעשות עם ירושלים כעיר מבוקעה לשלול שלל העיר וגם לאנס הנשים(ט) ולהרוס את הבתים.
וכל זח עשה פלארוס גם מבלי כל סבה ובלי כל טענה, עד כי היה מוכרח להצטדק על זה, והיהודים היו מוכנים להביא על זה משפטם לפני הקיסר, בידעם כי גם משם משפטם אור יצא.
ומה היו יכולים להיות מעשי פלארוס עתה כאשר יושבי ירושלים עצמם, אנשים אשר יכנו עצמם בשם יהודים ואשר יאזעפוס גם הוא יקרא להם ״גדולי אנשי השם״, הם יקראו לו לבוא לירושלים בראש חילו כי "מרדו בך יהודאי" ויתקוממו נגד הקיסר?!
הלא בצדק ובמשפט היה יכול פלארוס לבלי להשאיר אבן על אבן בירושלים ולהחריב כבר את המקדש בשעה ההיא, ואין אומר השב.
ובפרט כאשר באמת הלא שררה שלות השקט בירושלים והיהודים לא היו עוד מוכנים למלחמה כל עיקר, ככל אשר היה הדבר בבואו לפני זה מעצמו אשר הפך בלהות על ירושלים.
להצלחת יושבי ירושלים ברגע ההיא, לא שמע פלארוס לדברי האבירים ולא שם להם לב. אבל הם לא הסתפקו בזה לבד וישלחו גם אל אגריפא כי ישלח חילו להלחם בירושלים, אשר זה הלא בודאי הי׳ לשם מלחמה, ולא למען הסר מהם חשד הרומיים. ואמנם כי גם כל הטענה מקרבן הקיסר הי׳ רק דבה רעה ועלילת שוא, והדבר יוצא כן גם מתוך דברי יאזעפוס וגם מתוך דברי הגמ' התוספתא והמדרש.
פרק ז.
דברי יאזעפוס מזה במלחמת היהודים II, 17, 2הם: "בעת ההיא היה הדבר כי אלעזר בן חנניה, אשר היה משומרי המקדש, הציע חפצו לפני כהני המשמר לבלי קחת נדבות עוד או קרבנות מבני הנכר
הערה (ט): עד כמה התיר לחילו לעשות כל חפצם בירושלים נוכל לדעת מזה כי הנשים היו להם אחר זה כל דין שבויות, והי׳ דרוש להן עדות.
והן דברי המשנה בכתובות ,ד׳ פ"ז (פ"ט מ"ט) "אמר ר׳ זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עכו"ם לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו."
ומפני שחשבו המפרשים שאמר זה אחר החרבן נדחקו בלשון המעון הזה, ולא הרגישו בדבר יותר