המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט ואגריפא וחבר האבירים, למען לא יופר בריתם עם צורר היהודים הזה, יעמידו את כל הלאום בסכנה גלויה ולא ייתנו להם לעשות כן.
וחנפי לעגי מעוג, אשר קראו לגבובי דבריהם דברי הימים, נתנו עוד את אגריפא והאבירים להמתונים אוהבי השלום הדואגים לטובת עמם ושלומו, וכי כל העם לא ידעו ארחות תבל ויעשו מעשיהם כפראי מדבר.
וכמה יעידו לנו הדברים האלה כי העם כלו מתנגדי אגריפא האבירים והכהנים הגדולים, לא עלה על דעתם אז כל מחשבת מרד בהרומיים ויהיו כל מעשיהם בחשבון ודעת. שהרי דבריהם לפנינו כי עמדו והתחננו לפני האבירים האלה לשלוח מלאכים אל הקיסר לברר לפניו כי הם אינם אשמים בכל המעשים אשר עשה פלארוס בירושלים, ויהיו כל דבריהם למען אשר לא יחשוד אותם הקיסר במחשבת מרד כדברי פלארוס.
והם בקשו רשיון מאגריפא לפי שלקחת רשיון מהנציב לא יכלו הפעם שהרי כל הדבר היה נגד הנציב. ואולי גם יראו כי אם לא יהיה זה מפורש על ידי רשיון אגריפא והכהנים הגדולים, הלא יאמרו הם לפלארוס אוהבם וגם ברומא שהי׳ זה נגד חפצם ודעתם, ואצל קיסר הולל כנערא הי׳ זה די להתהפך לרועץ ולהביא רעה וסכנה תחת טובה.
ועינם החודרת ראתה את הדבר כמו שהוא, כי באמת התנגדו לזה אגריפא ואביריו פן יבולע מזה לפלארוס.
ובכל אשר העם כלו וראשיו העידו באגריפא כי אם יתנגד לזה לא ישארו עוד במנוחה נגדו, נראה גם בזה את קר רוחם ויושר דרך הנהגתם.
כי גם כאשר הוסיף אגריפא עוד התל בעם לאמר להם כי לא לבד שלא ישלחו מלאכים אל הקיסר לברר לפניו את צדקתם כי אם שגם ישובו לחסות בצל העריץ הזה ולחזק את ידיו עד כי יאמין הקיסר כי אשמם בראשם וכל מעשי פלארוס צדק ומישרים(ח), לא עשו בכל זה דבר לאגריפא כי אם רק זאת כי שלחו אליו להגיד לו לעזוב את העיר.
פרק ו.
אם יאזעפוס יליט פניו באדרתו וימסור לנו את כל הדבר בשפה רפה כאלו היה כל דבר גירוש אגריפא מירושלים דבר איזה מקרה פרטי ויאמר (II, 17, 1):
"אבל כאשר נסה אגריפא לאמר להעם כי ישובו לקבל לנציב את פלארוס מרה נפש הנאספים עליו וידברו נגד המלך וישלחו אליו להגיד כי יעזוב את
הערה (ח): אך צחוק מכאיב לב הוא לראות דברי אגריפא להם כי יחסו בצל פלארוס עד אשר ישלח הקיסר נציב אחר. אבל איך ישלח הקיסר נציב אחר בשעה שהנהו חושב שצדק פלארוס בכל דרכיו, שהרי לשלוח מלאכים אל הקיסר להציע לפניו פרשת המעשים לא יתן להם אגריפא לעשות כן, אף כי ידע עד כמה צדקו דבריהם.
