152
התפלות בישראל
אבל בגבולין אומרים הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהן בהתרעות וכן
דעת הרמב״ם ז"ל בפ״ד מהלכות תענית" וכו׳(עב).
וכל הדברים יתאימו יחד כי כל סדר התפלות כולם באין מחסור דבר לא לבד שהיו מסודרים כן בכל ימי הבית השני בכל ערי ישראל, כי אם שהי׳ כן גם בירושלים וגם במקדש עצמו.
ויאזעפוס בספרו נגד אפיאן I, 22 בסופו אשר יעתיק שם דברי היוני אנאטהארכידעס, אשר כתב דבריו נגד כל אמונה ודת בכלל, ויתקלס שם גם בהיהודים ובמעשיהם אשר עשו בימי תלמי לאגי מלך מצרים דהיינו בהזמן אשר מיד אחר אלכסנדר המוקדני בימי שמעון הצדיק יאמר שם:
"היהודים יש להם עיר בצורה מאד אשר תקרא ירושלים, והנם רגילים לשבת ביום השביעי בחבוק ידים וגם לא ישאו חרב ומלחמה ביום ההוא ולא יעשו כל עבודה בשדה כי אם ישבו בבתים מקודשים וישאו את ידיהם קדש עד הערב וכאשר בא תלמי לאגי עם חילו לירושלים" וכו׳.
וכבר נתבאר לנו בכרך שלישי מחלק זה עמוד 329כי יטעה היוני הזה, כי באמת לא התפללו היהודים כל יום השבת מהבוקר עד הערב, כי אם למדו שם תורתם ככל אשר הי׳ נהוג בכל ישראל מימי הבית הראשון ללמוד עם העם ביום השבת.
אבל הנה אך מזה בא טעותו של היוני הקדמון הזה, מפני שידע מדבר תפלותיהם של ישראל בבתי כנסיות ועל כן חשב שישיבתם בבתי המדרש ביום השבת, אשר היו בנוים אצל בתי הכנסיות, הי׳ כי התפללו גם שם, וכי ביום השבת התפללו כל היום.
כי כן הדבר אשר הרבה עוד לפני ימי תלמי לאגי וגם עוד לפני ימי אנשי כנסת הגדולה כבר היו שם אצל בני ישראל עבודת תפלה בצבור ותפלות קבועות וסדורות לרבים, אשר אנשי כנסת הגדולה בחיתום האחרון השתמשו בהם ויקבעום בסדר "שמנה עשרה" בקצרה, כראוי לסדר תפלה בכל יום, ונבאר הדברים.
פרק מ״א.
כי הנה במגלת אסתר ט׳ ל׳ בא:
"וישלח ספרים אל כל היהודים וכו׳ דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם."
וכבר כתב שם גם הר"א אבן עזרא, ולפי דעתי וכו׳ וטעם דברי הצומות על הנזכרים בספר זכריה שהן בתמוז ואב ותשרי וטבת והטעם כי קיימו היהודים על נפשם לשמוח ביום הפורים כאשר קיימו על נפשם ועל זרעם להתענות בימי אבלם כאשר הובקעה העיר ונשרף הבית וכו' וטעם וזעקתם להתפלל ולזעוק אל ד׳ בימי התענית."
הערה (עב): ויש בזה פירושים שונים ע׳ בר״ן שם ובתוספת הרי"ד לתענית, ואין זה נוגע לדברינו. ועי׳ בדברי הרמב"ם הלכות תענית פ״ד הלכה י״ז.
