הסנהדרין ביבנה, והמתיבתות בכלל
ס
אבל פירוש דברי הירושלמי "לשאילה" הוא כמו שנתבאר, לאמר שאף שאין דין זקן ממרא למיתה כי אם, אם המרה על פסק בית דין הגדול שבלשכת הגזית,
אבל עצם הדין של "כי יפלא ממך דבר למשפט״ הוא גם בבית דין הגדול של כל ישראל אף ביבנה לאמר גם בבית דין הגדול של כל ישראל אשר בהמתיבתות והיינו לשאול ולשמור ולעשות ולקיים.
וזה הי׳ תחלה ביבנה ואחר זה באושא שפרעם בית שערים צפורי וטבריא, ולבסוף בפומבדיתא וסורא.
ובא לפנינו על ידי חתימת המשנה וחתימת התלמוד וקבלת כל ישראל.
וסוף דבר כי לא לבד אשר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו לא באו לעשות מיבנה לשכת הגזית ומקדש הקדש ככל אשר בדו להם חוקרי תהו מתוך חסרון ידיעה,
כי אם שראשי זקני הדור אחר החרבן הם עצמם לפרסם ולהודיע כי יבנה אינה כלום נגד לשכת הגזית קבעו אצל יסוד המשנה דבר שלא הי׳ יכול להיות רק להודיע ולפרסם כי יבנה לא יוכלה אפילו לגמור את אשר כבר הותחל ונעשה בלשכת הגזית.
ועל כן גם לא הי׳ ליבנה אפילו דין של סנהדרי קטנה לדון דיני נפשות, לפי שהי׳ חסר אז דין סנהדרי גדולה לכל הדינים המיוחדים לסנהדרי גדולה וכמבואר.
פרק שלשים.
התקנות אשר תקנו אז.
במס׳ ראש השנה דף ל"א בא בגמ׳ כי רבן יוחנן בן זכאי (וחביריו) תקנו תשע תקנות, מהם אשר באו במשנה ומהם אשר באו בברייתות.
ועלינו לבא את דבר התקנות האלה וענינם.
אחת מהתקנות האלה הוא את אשר בא במשנה ראש השנה דף כ"ט:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין."
והדבר ידוע כי מעיקר הדין צריך לתקוע בכל מקום גם כשחל ראש השנה בשבת לפי שתקיעת שופר אינה מלאכה.
רק משום גזירה שמא יעבירנה ד׳ אמות ברשות הרבים גזרו עוד בימי הבית לבלי לתקוע, אבל במקדש ולהרמב"ם גם בכל ירושלים היו תוקעין.
ועתה שחרב המקדש הורה רבן יוחנן בן זכאי כי במקום בית דין אינו בכלל התקנה, וכלשונו של הרמב״ם בהלכות שופר פרק ב' הלכה ח׳:
"כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהי׳ בית המקדש קיים והי' בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת וכו׳ ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין
