110
מירושלים ליבנה
"אבל הרב לא הי׳ מתיאש כתלמידיו כי הוא הכיר אשר היהדות איננה קשורה בהמקדש והמזבח למען הכחד מן הארץ יחד עמהם",
כאלו יתר חכמי הדור ותלמידי רבן יוחנן בן זכאי חשבו כי כאשר נחרב המקדש בטלה התורה ונתבטלה היהדות.
אבל אפילו תינוק שבישראל יודע כי המקדש וכל עבודת המקדש בכל היותם קדש קדשים אינם כי אם הלק בתורה, ולא כל התורה בכללה, אשר גם דבר אחד מדבריה לא יוכל להבטל ולא יבטל לעולם.
ואפילו תינוק מישראל יודע שגם מי שאין לו לולב מחויב בכל זה לשבת בסוכה, וגם מי שאין לו שופר חייב בכל מצות יום טוב בראש השנה.
ואפילו תינוק שבישראל יודע כי אין מצות שבת ויום טוב, מאכלות אסורות, תפילין וציצית, סוכה ולולב, כל מצות עשה ולא תעשה שייכים להמקדש ועבודת המקדש.
ומה ענין בדברי הימים לבדות דברים אשר אין להם שחר ולקרוא עליהם שם הגדול של דברי ימי ישראל.
דברי הימים אינם כי אם דברים כמו שהם ומעשים שהיו ולא הבלים אשר יבדה הכותב כדי להוציא את רוחו.
פרק כ"ז.
ואמנם כי לא הסתפקו החוקרים האלה בדבריהם על דבר המקדש והקרבנות לבד לאמר כי לא הי׳ לרבן יוחנן בן זכאי חפץ בהם,
כי אם שהלכו בדבריהם עוד הלאה וממעשי רבן יוהנן בן זכאי ביבנה ראו עוד דבר גדול ויבואו לאמר כי אך שקר הדבר כי כח הסנהדרין הגדולה בדיני התורה המיוחדים לזה "המקום גורם" בישבם בלשכת הגזית, המקום הנבחר מקום המקדש.
ויאמר החכם גרעץ בח"ד עמוד 14שם:
"ההשקפה החפשית של רבן יוחנן בן זכאי על הקרבנות נתנה לו להכיר הכרה ברורה כי לכל לראש נחוץ להקים מקום כללי חדש תחת המקדש, ועל כן קבע סנהדרין ביבנה והוא הי׳ לראש עליהן וכו׳, להסנהדרין ביבנה נתן רבן יוחנן בן זכאי הכח על עניני הדת בכל אשר הי׳ להסנהדרין בירושלים אשר הי׳ קשור יחד עם כח המשפט של בית המשפט היותר גבוה, רק האויטאריטעט הגדול של רבן יוחנן בן זכאי יכלה לברוא סנהדרין ולחזקה בתוך מעמד כזה כי היו מעשיו נגד הדעה השולטת כי רק בלשכת הגזית יש להסנהדרין הכח במעשיהם אבל במקום אחר אין להם כח המשפט ולא כח החק, ואינם באי כח כל העם, עד אז היו הסנהדרין רק הלק מהמקדש ובלא זה לא היו כלום״ וכו׳.
והנה כי כן מתוך השקפתו החפשית על הקרבנות, אשר רבן יוחנן בן זכאי לא חפץ לדעת מהם, הי׳ אצלו גם המקדש ולא כלום, וממילא אין מקום ללשכת הגזית ואין מקום להמקום גורם,
ועל כן הנה קרבנות אינם כלום, המקדש אינו כלום, לשכת הגזית אינה כלום, ויסד סנהדרין ביבנה.
