104
הממונים שהיו במקדש
ושרי קדש אחר החרבן, זקני דור העבר שמו זה למשמרת לדור אחרון, וקבעו זה לזכר עולם במשנה.
ובתוספתא בא "אלו הן הממונים שהיו במקדש" ונחשבו שם אנשים אחרים ומינוים אחרים ומפרשי התוספתא לא ידעו מה לעשות בזה.
אבל הדברים פשוטים כי התוספתא אשר כל עיקר ענינה להוסיף ולהשלים על דברי המשנה, בא שם גם במקום הזה כן.
ואחרי אשר רשמו שם הפיסקא מהמשנה "אלו הן הממונין שהיו במקדש" כמו שרגיל בגמ׳ בבואם לפרש דברי המשנה, וכמו שיש גם בתוספתא במקומות שונים, וכמו שיש כן גם במשנה עצמה על יסוד המשנה כמו שכבר נתבאר לנו(נא) בא שם אחר זה:
"יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים בן טוטפת על המפתחות בן דופאי על הלולב בן ארזא על הדוכן בנימין על התנורין שמואל על החביתין ובן מקליט על המלח בן פלח על העצים.״
והדבר פשוט כי המשנה אשר חשבה הממונים הראשים אשר משמרתם היתה גדולה ורהבה (יבואר לפנינו) לא חשבה כל המשמרות האלה, לפי שבימים הראשונים היו כלולים בתוך המשמרות אשר נחשבו.
ורק בהמשך הימים נתחדש זה לעשות ממונים לעצמם גם על זה.
ולהאומר בירושלמי שלא נחשבו כי אם החסידים והמצויינים שבכל הדורות אשר באו זכרונותיהם ביחוד בזכרוני המקדש, דברי התוספתא פשוטים עוד יותר, כי השלימו שם דבר יתר ההתמנות, אשר במשנה לא הוזכרו כל עיקר לא לבד אנשים מהם, כי אם שלא הוזכר שם גם המינוי, וראוי ונדרש להשאיר גם המדרגה השני׳ הזאת לדורות ובא זה בתוספתא.
ור׳ יוחנן בן גודגדא היחידי מכל ממוני המקדש אשד נשארו בחיים, ואשר המקדש נחרב בימי משרתו, ואשר כבר הוזכרה דבר ההתמנות הזאת במשנה "בן גבר על נעילת שערים" ואשר גם הי' חי עמהם בבית הוועד כשנקבע זה ואין מזכירין דברי החיים ולשתי הלשונות שבירושלמי לא הי׳ מקום להזכירו בדברי המשנה,
הנה בהיותו הממונה היחידי אשר נשאר חי אחר החרבן קבעו שמו בתוספתא לזכר עולם אחרי מותו.
ולהשלמת הבנת ענין דברי המשנה ודבר הממונים האלה ראוי לנו להעיר, כי ההתמנות האלה היו גדולים ורחבים הרבה ונקראו במשנה רק כפי קיצור השם אשר נקראו במקדש.
כי הנה במשנה השניה בשקלים שם בא:
"אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין ואין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרוכת שאותן קבלו רוב הצבור עליהן."
ואלעזר זה אשר קנה מקומו באופן משובח כזה בדברי המשנה נמצא לפנינו באמצע ימי הבית, בהזמן אשר כבר נשאר בידינו דברי הימים.
הערה (נא): עי׳ כרך שלישי עמוד 232ולהלן, ויבואר עוד לפנינו במקומו.
