הפנימי. ומושגו הפנימי, שיהיה מקום לאמר דהוא גורם החיוב, הוא המושג של כוונתו להזיק. וממילא מבואר מזה, דאם יתלבש המושג הזה באבר אחר גם כן יהיה חייב, דדמי כמו שהיה כתוב "כוונתו להזיק". ובאמת מה דהתורה ציירה המושג של כוונתו להזיק בנושא הקרן, משום דדבר הכתוב בהוה. וכפי שבארתי מזה באורך בספר השישי בכללי הדרשות והלשונות[1], ועל פי רוב המושג של כוונתו להזיק הוא בקרן. אמנם באמת יש לידע מזה עניין כללי, דמושג כזה חייב, וממילא נגיפה נשיכה דבהם יש גם כן המושג הזה הוו כמו קרן, והוו כמו תולדה היוצאה משתי הקדמות: א) כל כוונתו להזיק חייב; ב) נגיפה נשיכה הוו כוונתו להזיק. ויוצא התולדה דנגיפה נשיכה חייבים כמו קרן. וכן בשן הוי המושג הפנימי "הנאה להזיקו", וברגל "הזיקו מצוי", וגילתה התורה דאלו השלשה מושגים [כוונה, הנאה ומצוי] גורמים החיוב. ומצד שכפי ההרגל יתעצמו המושגים האלה באלו השלשה אברים, על כן כתבה התורה החיוב על נושאי המושגים; אבל באמת יש לידע מזה דאלו השלשה מושגים גורמים חיוב, וזהו מה שאמרו שם "שלשה אבות נאמרו בשור" עיש"ה, והגם אשר לסוף מרבינן לחיוב כל דבר שממונך ושמירתן עליך, ואין נותנין עוד עילוי לאלה המושגים, הוא משום דבאמת ילפינן דהתורה לא הקפידה על עילוי של המושגים האלה, כי הסתפקה לחייבו רק משום ממונך. ובאמת גם זה גופא מה שמרבינן אחר כך גם ממונך, הוא גם כן תוצאות הכלל הזה.
- ^ בספר הנ"ל דיברתי הרבה מגדרי הכלל הזה של "דבר הכתוב בהווה" והראיתי דבכמה מדרשותיה ז"ל היו להם הכלל הזה לאבן פנה, ובררתי כי עומק העניין של יסוד הזה כולל בקרבו כמה וכמה חלוקות. ובביאור הכלל הזה נתבאר שם גם המושגים של הכללים האלה, "דיברה התורה כלשון בני אדם". (ברכות ל"א ע"ב) וכל מקום "דרשינן טעמא דקרא" (קידושין ס"ח ע"ב) ובכל מקום "בעינן קרא כדכתיב" (סנהדרין מ"ה ע"ב). כי כפי שביארתי שם מסתבכים כל אלה עם הכלל הזה, וניתארכו פארותיו ודליותיו עד כי ביררתי בע"ה כי כל הדרש של "אם אינו עניין" נשען גם כן על כלל זה, אחר שנתבאר שם דבכל "אם אינו עניין", יש באמת שייכות והצטרפות להעניין ההוא שם מה שמצד זה היה איזה הכרח שיבוא ביאור העניין ההוא דווקא במקום זה והוא אחד מהעניינים הנחוצים מאד לידע להמעיין כי בלעדי זה יהיה תמיד לפלא הדרש של "אם אינו עניין" ויש בכל מקום שיבואר לימוד הזה רק על פי העלל הזה של דבר הכתוב בהווה אשר כפי עומק מושגו כולל גם חלוקה זו, וכמו שביארתי שם בע"ה. ובספר "הכתב והמכתב" בביאור של הלכה למשה מסיני נתבאר גם כן כלל זה אחרי שדיברתי בענייני הלכה למשה מסיני של טריפות, והבאתי דברי הרמב"ם (בפ"ה מה"ט ה"א) שכתב שם לא נאמר טריפה אלא שדיבר הכתוב בהווה, ביארתי גם כן בזה הרבה כי באמת הוא כלל נכבד אשר לא נתעוררו עוד לבארו כראוי לערך גודל התועלת של ביאורו.
