בין כה וכה שלח אבון רץ אל מחוזא, אל רבינו כפנאי, ועד מהרה באו רבינו כפנאי וילתא בתו אל דעסטאגרעד, ויבואו לפני המלך.
"מלך מלכים!" קרא רבינו כפנאי. "זכור את השבועה אשר נשבעת. דוד המלך ינקום ממך נקמת נינו האחד, שארית פליטת זרעו".
"נקי אנכי מן השבועה אשר נשבעתי", ענה המלך. "לא בדברי ימות בוסתנאי כי אם בדבר דתי פרס ומדי".–
"ובידך, מלך אדיר!, המשפט", אמר כפנאי, "להטות את החוקים כרצונך, ולך לבד הצדקה לחון את אשר תחון".
"אבל אין נפשי להפליא חסד עם רוצח בני, כי יהפך לבב בני לשנוא אותי ולהתיצב כצר נגדי".
אז נפלה גם ילתא אפים ארצה לפני המלך, אחזה כפות רגליו ותקרא: "חוסה חמולה אדוני המלך, את בעלי את חותני וכל אשר לי הרגת בחמתך, ועתה יכמרו נא רחמיך על יתר הפליטה, ואל תכבה את הגחלת הנשארה, חמול נא על אמתך, ואל תמית את בנה יחידה".
ולא ענה אותם המלך דבר ויצו להוציאם מעל פניו.
16) הנסיון
הסריסים באו להוציא את רבינו כפנאי ואת ילתא, ורבינו כפנאי מצא עז בנפשו ויקרא בקול: "אם כן איפוא דע לך מלך פרס, כי בחתמך בטבעתך משפט מות בוסתנאי, חרצת גם משפטך. המלך דוד יציל את שריד שאריתו ויקח נקמתו ממך".
כוסדראי שחק שחוק עברה וחימה. אך דברי כפנאי חרדו במורשי לבבו. החלום הנורא ההוא עמד נצב לנגדו, והשבועה אשר נשבע הפחידה את כל עצמותיו.
רבינו כפנאי וילתא יצאו והמלך נשאר לבדו נבהל ונדהם, ועצתו התבלעה, אימת השבועה הכריעתהו, אך גם את שירוהע ירא הוא מאד, ומפניו נחת תמיד – כי שירוהע הוא בנו יחידו, בן לאשה גדולה ונכבדה בארץ פרס, ומטעם דתי פרס ומדי רק לה היה משפט המלוכה, כי אך היא לבדה מכל המון נשיו הולידה לו בן. אך הוא לא שם לבו אל החק הזה וכאשר מצאה אשה אחרת מבית הנשים חן בעיניו, הסיר את אם שירוהע מגבירה ויתן מלכותה לרעותה הטובה בעיניו ממנה.
מרוב יגון וכעס ירדה הנדחה שאול בדמי ימיה ובטרם מותה קללה את המלך קללה נמרצת, ותאמר כי גואלה חי ושירוהע יקום נקמתה. ולמן
