"אם כן נלכה יחד, סוסי הערבי חלה והמלך נתן לי רשות לבחור לי סוס אחר מאורוותיו, ואתה מה חפצך בביתו, האם גם תחפוץ גם אתה לבחור לך סוס קל הרגלים?"
"לראות את שלום ידיד נעורי אחאי אנכי הולך, אשר יחד ישבנו לפני אבי זקני לשמוע תורה מפיו".
"ומה לאחאי רעך בבית אבון?"
"אבון הוא דוד אחאי, ואת בתו שרה היפה אמר לתת לאחאי לאשה".
"את שרה היפה! – היפה היא באמת? נלכה נא ונראה".
לדברי הנסיך האלה נבהל בוסתנאי ועד מהרה אמר להסיח את הנסיך לדברים אחרים להניאו מעצתו ללכת אל בית אבון כעת למען אשר יוכל להזהיר את אבון וביתו להסתיר את שרה, ויאמר: "אדוני שירוהע, נזכרתי כי בארבוד אמר לשיר היום שירים נפלאים, האם לא טוב כי נשוב אל גינת הביתן להתענג על שיריו, ואל בית אבון נלכה מחר".
ויצחק הנסיך ויאמר: "בנתי לרעך, בוסתנאי, כי תאמר לחשוך אותי מלראות את שרה היפה היום, לא יעלה מורא בלבבך ולא תדאג לכלת אהובך אחאי, אין לי חפץ בבנות היהודים, כי אינן מוצאות חן בעיני".
וכבוא שני הנסיכים האלה בבית אבון, והנה שרה לקראתם. שירוהע אך הביט בה ונצב כנד – יפיה הרהיבהו ולקח לבבו.
"יהודיה יפה בבנות", אמר שירוהע, "הנך יפה כאסתר המלכה אם בית אבותי". ואל בוסתנאי פנה ויאמר: "דע וראה כי נחמתי על אשר דברתי לך". שרה החרישה ולא ענתה דבר. אך ראתה את פני יורש העצר הנודע לרעה, ותאמר להשמט מידו.
"מה תתחמקי, שרה!" קרא שירוהע. "עִמְדִי פה עִמָדי, הלא מצאת חן בעיני והנני מושיט לך את שרביט הזהב אשר לאבי בית אבותי ארשיד (אחשורוש)".
עודו מדבר ואבון בא, ובראותו את יורש העצר אמר: מה זה ראה הוד יורש העצר להנחילני את הכבוד הגדול הזה ,לבוא לבקר בביתי הדל?
עד שאבון מדבר ושרה נשמטה ואיננה, שירוהע לא הרהיב עז בנפשו לעצרה בפני אביה, ויגד לו את חפצו, ואבון מיהר למלא רצון הנסיך ויוליכו אל אורוות המלך.
למחרת היום שב שירוהע ויבוא אל בית אבון, והיטיב חרה לו בשמעו כי שרה נסעה מפה אל עיר קטיספון אל קרוביה, אך לא דבר את בני בית אבון מטוב ועד רע, כי אם מהר לבוא גם הוא אל קטיספון, וכאשר חפשה שם ולא מצאה הבין כי שקר הגידו לו וכי החביאו את שרה מפניו. – אז אמר בלבבו לשתוק עד עת מצוא.
