אך גם המלך לא הסב לבו משערהין וקנאת אהבתו אכלתהו. עד כי כל המון חמודותיו ,שפעת עשרו, חוסן אוצרותיו, נצחונותיו הגדולים כאין נחשבו בעיניו אם לא תהיה שערהין לו לנחלה. ויחשוב מחשבות איזה דרך ישכון אור מאויו ,והיתה אהובתו לו למנה מבלי אשר יפר את השבועה הנוראה אשר נשבע לפערהאד.
"ויהי היום ויצא המלך לראות במלאכה אשר עושה פערהאד. ויעל על הסלע הנשקף על פני התעלה. שמה מצא את פערהאד עומד על ראש שן הסלע וחצוצרת התרועה בפיו להשמיע דבריו אל כל העושים במלאכה. ובראות המלך את האמן הנאמן הזה עומד על שן הסלע, מקום צר ומסוכן מאד, עמקי תהום ואבדון לפניו ולאחריו, חיש כברק עלה רעיון משחית בקרבו, להחריד את פערהאד חרדת מות, ועד מהרה מלא אחרי הרעיון הנורא הזה ויקרא אליו ויאמר: לשוא אתה עמל פערהאד! מה אמלה תקותך, אהובתך מתה פתאום זה לפני שעה קטנה!"
"כמעט שמע פערהאד את השמועה הרעה הזאת, ועיניו קמו מראות, רגליו מעדו תחתיו, ובקול מר צורח נפל משן הסלע. ובה בשעה אשר אספו את עצמות האמן המופלא הזה להובילם לקבר, הובלה שערהין היפה אל ארמון המלך אשר בנה אוהבה ואהוב נפשה".
את כל הדברים האלה שמעו בוסתנאי ואחאי זה כמה פעמים, ומה חרדו ופחדו לבוא לשבת עם המלך הבוגד האכזרי הזה. למראה ארמון המלך נבהל בוסתנאי וכל עצמותיו נעו ורהו. וינחמו אחאי ויאמר: אל תירא בוסתנאי מבוא אל הארמון הזה, ה׳ אלהי דוד אביך מגן לך. האלהים אשר פדך ממות, והגדיל חסדו עמך עד היום, לא יעזבך ולא יטשך ומכל צרה ויגון יצילך.
בדעסטאגערד גר דוד אחאי בעל אחות אמו רחל, הוא אבון שר אורוות המלך. אל בית אבון היה שומה על הנערים לסור ולשבת עמו ימים אחדים עד אשר יראה בוסתנאי לפני המלך ויצו לו מעון לדור. ובעמוד המרכבה על יד בית אבון בנוי כמו ארמון, מהר אבון לצאת לקראת אורחיו הנכבדים, אחריו מהרה גם רחל אשתו ובתם היחידה שרה.
"ברוך בואכם אורחים יקרים!" קרא אבון. "ברוך בואך בוסתנאי הנשיא תקות ישראל! בוא אל תחת צל קורתי, וביתי בך יתברך ויתפאר כי זכה אל הכבוד הגדול הזה להיות מלון לחוטר מגזע דוד מלכנו".
ורחל נפלה על צוארי בן אחותה אשר מתה זה לא כביר ותבך. האורחים הובלו אל הבתים אשר פנו לפניהם וינוחו.
