"אז חרה אפך אדוני ותקרא לאמר: מי זה ירהיב עז בנפשו לעשות לו בארץ ממלכתי גן חמד אין בפרדסי משלו. ובחמתך ,רוח רעה בעתתך, אחזת גרזן ותחל לכרות ולאבד את כל עצי החמד. חמסת כל עץ נושא פרי, כל ארזי אל גדעת השלכת לארץ, קטפת כל שוכה נחמדה, כל ציץ ופרח רמסת לא חמלת, וגינת הביתן נהפכה לשמה בעברתך כי קשתה, כמעט כלית מלאכת קצפך, לא נשאר בגנה כי אם יונק קטן אשר כמעט עלה מן הארץ, ראיתי ותפן גם אליו באפך ותאמר לבלעהו".
"והנה... והנה איש זקן גבה קומה נשוא פנים עומד למולי ומראהו כמראה איש אלהים. וירעם עלי בקול אדיר וחזק ויקרא: הוי משוגע ופתי! ובגרזן אשר היה בידו הכה על מצחי בכח גדול עד שפך דם. ואחרד ואפול אפים ארצה לפניו ואתן קולי בבכי ובתחנונים, כי יחוס ויחמול עלי, ואומר מה עשיתי לך אדוני כי תאמר להרגני? והזקן הנכבד והנורא הזה, ענני: הלא ידעת מה עשית לי? הלא את גנת ביתני החרבת, את כל עצי חמדתי כרת, את שושני ופרחי רמסת, כל יקר סגולתי השימות, ועודך שואל מה עשית? בן מות אתה! איש צר ואויב דמך בראשך. ואנכי לא חדלתי לבכות ולהתחנן ולבקש על חיי והבטחתי לתת לו מבחר גנותי ופרדסי, תמורת גנו. אך פניו לא הלכו ויאמר: ומה יועילו לי כל פרדסיך, ומה אסכון עלימו? לא כעצי פרדסי עציך, ולא כפרימו פריך. ואת כולו כרת ואיבדת בלי חמלה. ולולא באתי כי עתה איבדת גם את היונק הרך הזה שארית כל הפליטה.
–שאני אדוני חוסה וחמולה עלי, עוד לא נגעתי בו לרעה. אל תמיתני כיום, ונפשי בהבטחתי כי אשים כל מעיני לשמור את היונק הרך הזה לעבדו ולגדלו עד אשר יהיה לעץ אדיר, והיו יונקותיו מלוא כל הגן הזה".
ככלות המלך לדבר את כל הדברים, ענה רבנו כפנאי ואמר: "נכמרו רחמי הזקן הנכבד עליו, ראה דמעותיך ויעתר לך לבלי המיתך ויאמר: חיו תחיה, אבל השמר לך פן תשכח את הבטחתך ושלחת ידך ביונק הרך הזה ופן תעלים עינך ממנו ומצאתהו רעה, דמך בראשך!"
"כן דברת כפנאי ,כן היה, וכאשר הקיצותי משנתי, חבורת פצע במצחי ודם נוזל ממנו, ידעתי כי חלום נורא ראיתי אך שכחתי מה ראיתי ומה היה המשא, עד אשר באת כפנאי והגדת לי חלומי. ועתה הגידה נא כפנאי האם ידעת גם את שברו?"
"ידעתי" ענה כפנאי.
"אי לזאת אל תעלימו ממני".
