היו מחויבים חובה גדולה להשליך נפשם מנגד, ואנחנו למה זה נלחום, אנו באים לחרף נפשנו, וה׳ לא רצה.
אך דברי בנימין עלו בתהו ויאבדו, כל אנשי המלחמה הניפו חרבותיהם ויפוזו זרועותיהם ויקראו: יעבור עלינו מה לא נסור מזה עד אשר ננצח או נמות, ירושלים או מות!
והשמועה הגיעה עד כוסדראי לאמר: מרד בך הונא! והנהו יוצא לקראתך. ויצו כוסדראי ויפקידו את אנשי הצבא ויערכו לקראת היהודים ותפרוץ המלחמה, בני יהודה נלחמו כאריות והראו נפלאות, אך לא עצרו כח לעמוד כנגד צבאות המלך הרבים והעצומים ועד מהרה כתרו אותם מסביב עד לאין מפלט. וידע ישראל כי עת פקודתם באה.
ובעוד אנשי חיל המלך חוצבים ביהודים צוה המלך ויחדלו, ואחד משרי צבאיו רוסטום בא אל היהודים בשם המלך ויאמר: נכמרו רחמי המלך עליכם היהודים אשר הדיחכם הונא כי זכר את עשרים המלחמות אשר נלחמתם בעדו והנהו נותן לכם רחמים ושלחכם לנפשכם אך אם תמסרו את הונא המורד בידו.
"השמעתם אחי את דבר המלך?" קרא הונא. "אסרוני ומסרוני בידו ומלטו נפשכם". חרדה אחזה את כל גבורי החיל היהודים, שחו לארץ ראשם ועשתנותיהם נבהלו, זכרון נשיהם ובניהם זכרון אבותיהם והוריהם המחכים אל שובם בכליון עינים עלה לפניהם, ונפשם יצאה בזכרונם, החיים והמות נתונים לפניהם ולא ידעו במה יבחרו.
דממה נוראה השתרעה על פני כל המחנה, לשונם דבקה אל חכם ואין פוצה פה.
אז יצא בנימין שר הגדוד לבני ארץ ישראל מן המחנה ויאמר: הלא תדעו אחי כי אנכי הניאותי בכם מנשוא יד במלך, אולם כעת אני אומר לכם, חלילה לנו למעול מעל בשר צבאותינו, חלילה! אך מות נמות עם בן דוד יחד.
"חלילה לנו למעול מעל" קראו כלם. "טוב לנו מות מחיים!"
"אך דעו נא", קרא רוסטום, "כי לא אתם לבדכם תמותו פה תחתיכם, כי גם את אבותיכם נשיכם וצאצאיכם בארץ מגורכם יפקוד המלך בחרבו הקשה, כן דבר המלך ונשבע באלהיו אחרימון ואורמוצד".
כשמוע היהודים את הדברים האלה צעקו צעקה גדולה ומרה, אך לא מצא איש את לבבו לשלוח יד בהונא למסרו ביד המלך.
והונא קם ויגש אל רוסטום ויאמר: "הגד נא מה חפץ אדוניך המלך, האם פקד עליך להביאני חיים אליו או רק אל מותי ישא נפשו, ומיתתי יקח רצון לכפר עון העם הזה?" "המלך פקד עלי להביאך אליו חי או מת", ענה רוסטום.
"אם כן אפוא", ענה הונא, "הגד נא אל מלכך כי דמי בראשו, וכאשר
