פ"צ־טז אמר כל מי שקדמו יסורין בעה"ז יש לו חלע"הב. ובתנחומא תלדות־כג נזכר בשם ר' חנניה בר יצחק. וכן נזכר קה"ר פ"א־יב.
רב חיננא (או חנינא) בר כהנא
היה תלמידו דרב כר"ה יט: וביצה ו. א"ר חיננא בר כהנא אמר רב מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. ובביצה כב: ור"ה לב. חסר תיבת אמר רב, ובע"ז כ: אמר, אמרי בי רב הרוצה שלא יסריח מתו יהפכנו על פניו.
וכן מצינו רב חיננא בר כהנא אמר שמואל ככתובות סה. עב., ב"ק קיג: תבנית:קטן"(ושם רב חנינא ב"כ), משמיה דשמואל תענית ל. וכן אמר ר"ח בר כהנא אמר רב אסי כעירובין נה. (כצ"ל ותיבת רב אשי הוא טעות הדפוס, ובדפוס ווינעציא איתא כהוגן רב אסי), ובשבת צו. אמר משמיה דר' אלעזר (כצ"ל ולא ר' אליעזר, דק"ס), ונזכר סנהדרין ע. א"ר חנינא ב"כ בשר מליח הוא כ"ז שהוא כשלמים.
ר' חיננא בר פפא
ערך ר' חנינא ב"פ.
רב חיננא בריה דרבא (נ"א דרבה) מפשרוניא
בפסחים עו. וחולין קיב. מצינו שהתיר בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא, ואמר רבא עליו מאן חכים למישרי מלתא כי הא, אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא דהוא גברא רבה, ובפסחים צא. מצינו שרב עוקבא בר חיננא מפרישנא (או פשרוניא, דק"ס) רמי ליה.
רב חיננא (או חנניא–חנניה) בר שילא (או שילת)
קרוב הדבר לומר שהיה בן שילא אחי ר' חייא דודו של רב. והיה אוהבו של רב כסנהדרין עב: דאמר רב כל דאתי עלי במחתרת קטלינא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא, ופריך מ"ט אילימא משום דצדיק הוא, קאתי במחתרתא? אלא משום דקים לי בגוויה דמרחם לי כרחם אב על הבן, וכירושלמי שם פ"ח סה"ח רב אמר כל דייתי עלי אנא קטל ליה חוץ מחנניה בן שילא דאנא ידע דלא אתי אלא מיסה מגוסתיה מיניי, א"ר יצחק מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד ליה דא מלתא אין זה חנניא בן שילא, ובמבוא הירושלמי לג: יאמר לפעמים הירושלמי מפרש בדרך רחוק מאוד והבבלי בדרך פשוט, ומביא ראיה מזה שהבבלי מפרש משום דמרחם עלי כאב על בנו, ובירושלמי מפרש דלא אתי אלא מיסב מגוסתיה מיניה.
וכמה זרות יש בדבריו ללא אמת ולא ידע שהבבלי והירושלמי נשלבין יחד וכדאמרו ד"ת עניים במ"א ועשירין במ"א, ונפרש.
בלי שום ספק שהמעשה הזה בא מבבל לא"י יען שרב אמר זה על ר' חנינא ב"ש כשידע אותו היטב, וחנניה ב"ש היה בבלי ובבבל וכאשר נביא לקמן, ורב אמר עליו סתם כל דאתי עלי – חוץ מחנניא בר שילא, ורב לא פירש טעמו, ואך הרבנן שקלו וטרו בישיבה מאיזה טעם אמר רב עליו כן, ורצו לומר רבנן דירושלמי יען שהיה בא אך ליקח ממונו ולא נפשו, וע"ז א"ר יצחק שא"כ אין זה חנניה ב"ש, ובבבלי סברו לומר אילימא משום דצדיק הוא הא קאתי במחתרת (א"כ אין זה חנניא ב"ש וכקושית ר' יצחק), אך בבבלי באו לידי מסקנא מטעם אחר דקיים ליה בגוויה דמרחם עליו כרחם אב על הבן, ובזה לא קשה א"כ אין זה חנניה ב"ש יען שגם האב הבא במחתרת על בנו לא כדין עושה אבל מ"מ אסור להורגו, יען שברור שלא בא להרוג את בנו, ומסקנת הבבלי חסרה בירושלמי מפני שלא נסדרה כראוי כהבבלי וזה ברור.
וכפי הנראה היה הסופר בב"ד של
