והחכם ווייס שפך כל חמתו עליו מפני מה? יען שמצא שקלל את תלמידו שהורה הלכה בפניו שלא יוציא שנתו עירובין סג. אבל דבריו ללא אמת שלא קללו ואך אמר לאימא שלום אשתו תמיה אני אם יוציא זה שנתו א"ל נביא אתה? א"ל לא נביא אנכי אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
וכן מצא החכם ווייס דאמר במגילה כה: תלמיד אחד קרא לפניו הודע את ירושלים את תעבותיה א"ל ר"א צא והודע תעבותיה של אמך. כאן שינה החכם בזדון את לשון הגמרא כי לא היה תלמידו וז"ל הגמרא "באדם אחד" שהיה קורא למעלה מר"א הודע וכו' בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. ואדרבה מזה אנו רואין את אהבתו לעמו שאע"פ שהוא ראה בעיניו איך החריבו הפריצים ורשעי העם את בית תפראתנו, אעפ"כ למד זכות עליהם ולא רצה לשמוע שום דבר גנות על הכלל כולו.
וכן יאמר החכם ווייס "בדברו ר"א עם חביריו בעניני תורה היו דבריו קשים ונאמרים ברמות רוח כנדה ז:", גם זה הוא ללא אמת כי איזה רמות רוח הוא במה שהשיב לר' יהושע אתה לא שמעת אלא אחת ואני שמעתי הרבה, וכי אומרים למי שלא ראה החודש שיבוא ויעיד. ובאמת הלכה כר"א שם שארבע נשים דיין שעתן יען שכן הוא הקבלה האמיתית, ויאמר הלאה, ר' יוסי בן דורמסקית בא אליו לקבל פניו ולכבדו ובמה שלם לו ר"א גמולו? בקללה נמרצת כחגיגה ג: וצוה לעיין בפרש"י, אבל כשנעיין בס' ידים פ"ד ובתוספתא שם פ"ב נראה בפירוש שהמעשה היתה אחר שנידוהו והרחיקוהו חכמי יבנה מהם, ולכן ר"א שישב במר לבו בלוד כשספר לו תלמידו מה שנתרחש הלכה ביבנה כעס עליהם למה המה צריכין למנין בדבר שיש בידו הלכה מפורשת בקבלה איש מפי איש עד סיני שכן הוא, ואעפ"כ בתוך כעסו זלגו עיניו דמעות של שמחה ואמר סוד ד' ליראיו כלומר שכונו להלכה, ובדמסיים שלאחר שנתיישבה דעתו אמר יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן, והאם מן איזה ביטוי קשה שיוצא מפי איש בשעת כעסו נוכל לבנות דברי ימי ישראל?
עוד ימצא עלילת שוא על ר"א ויאמר:
| בגובה לבו אמר אוי לכם שתי זרעותי שהם כשני ספרי תורה שנגללין, הרבה תורה למדת ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק ולא חסרוני אפילו כמכחול בשפופרת, סנהדרין סח.. | ||
עכ"ל. וגם כאן הזיד במעילה ולא העתיק לשון הגמרא ובגמרא הכי איתא שאמר ר"א הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו וכו', (ופרש"י והוא הפשט האמיתי, כלומר לא חסרתים מחכמתם ממה שהיו מתחלה גדולים יותר ממני וגם עתה גדולים הם ממני לפי שלא למדתי אך מעט מהם.) הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי "אלא" כמכחול בשפופרת (ובזה השפיל את עצמו כ"כ כי הוא לא החסיר מרבותיו כלום אבל תלמידיו החסירו ממנו מעט, והאם תמצא עניוות יותר גדולה מזה היוצא בשעת מיתתו).
ובא החכם ווייס והפך קערה על פיה ושכח לציין את כל מדות ר"א היקרות המפוזרות בכל הש"ס, כמו תפלתו היקרה ברכות כט: עשה רצונך בשמים ממעל וכו', ושם כח: מה שצוה לתלמידיו הזהרו בכבוד חבריכם וכו', ושם מז: שבשביל להשלים עשרה שיחרר את עבדו, וכדי שלא למסור ד"א מן התורה לנשים הפסיד ג' מאות כור מעשר כירושלמי סוטה פ"ג ה"ד, ואמר סוטה מח: כל מי שיש לו פת היום ואומר מה אוכל למחר ה"ז מקטני אמנה.
צניעותיו היה למעלה מן הטבע כנדרים כ: שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכאפאו שד, ובנדה יד. אמר מוטב
