סוף ימי החשמונאים ומנהיגי הדור
לז הנה הם בצדקתם הגדולה ויושר לבבם עשו להיפך וכאשר אך מצאו השעה אשר כוונו לה (יבואר לפנינו) והאיש אשר הם מבקשים, והדרך אשר הי׳ הדבר אפשר אז, מהרו ויורידו את עדים, ויתנו המשרה על שכמו, אף שגם הוא עוד הי׳ מוכרח לשאת אותה בראשונה מתוך פנים חדשות לגמרי. ועל כן נבין את כל סדרי הדברים, אשר הנם כבר נקראין מאיליהן.
לבני בתירא נמסר אז לפי שעה רק דבר הנשיאות אבל אין זכר מאב בית דין, אשר לא הי׳ לזה מקום אז בשעה שהסנהדרין בטילה.
ונבין גם זאת את אשר גם בני בתירא עצמם לא הוזכרו לא במס׳ אבות בין ראשי הסנהדרין מקבלי התורה ומוסריה דור לדור, כי לא הי׳ זה ענינם כלל.
ולא הוזכרו במס׳ חגיגה בין הזוגות בכלל, במחלוקת הסמיכה, אף שהוזכר שם גם מנחם, שגם לא הי׳ נשיא רק אב בית דין, ואף שלא נחלק כלל, לפי שהוא הי' בתוך הפקודים, בתוך הזוגות, אבל לא בני בתירא.
ונבין העיקר את אשר אין לנו שם הנשיא, כי אם שם המשפחה "בני בתירא״ "וזקני בתירא" וגם בכל מקום אשר הוזכרו דבריהם ומעשיהם הוזכר רק בלשון רבים וגם בהברייתא פסחים ד׳ ס"ו ובירושלמי שם נאמר כל פעם "אמר להם" "אמרו לו״ וכן הוא בכל מקום, כי באמת לא ניתנה אז המשרה על שם אחד מיוחד, כי אם נמסרה לשעה לאצילי בני ישראל זקני המשפחה הגדולה הזאת. ונבין מדוע לא הוכרע הדבר לפני זה על ידי הסנהדרין הגדולה אשר מהם תורה יוצא לכל ישראל והוכרחו לחכות על ערב הפסח, וככל אשר יתבאר ענין הדבר בפרק י"ח. ואמנם כי יותר מכל זה שאך על ידי זה נבין את דבר שני הבתים מבית שמאי ובית הלל.
פרק י"ז.
סוף ימי החשמונאים.
בית שמאי.
הורגלנו לחשוב כי רק אחרי אשר ישב הלל בראש, ושמאי הי׳ אחר זה לאב בית דין אז היו לשני בתים. וכפי מה שחשבו החוקרים החדשים כי "שמעיה ואבטליון היו עוד גם בימי הורדוס, הי׳ זה להם גם דבר פשוט.
אבל לא שאלו את עצמם לדעת פשר הדבר הזה, ואיך היתה כזאת כי דוקא מעת אשר התאחדו הלל ושמאי בראש הדור דוקא אז נתפרדו לשתי בתים.
והדבר ידוע שעוד בימי שמעיה ואבטליון הי׳ שם בית המדרש אחד לשניהם וכמו שכבר הובא לנו לשון הברייתא במס׳ יומא ד׳ ל״ה:
ת״ר וכו׳ אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום וכו' פעם אחת וכו׳ ולא הניחוהו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה על פי ארובה, כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון וכו׳ אמר לו שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל הציצו וראו דמות אדם בארובה וכו׳.