המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
קלט
וכבר הובאו שם בד' כ"ה דברי ר׳ עקיבא, וע"ש בדברי הר"ן שכתב "והא מתניתן לא דמיא ממש למתניתן דפרקין דאילו במתניתן דהכא הנדר בטל מאליו ואילו במתניתן דפותחין נדרא חייל אלא שפותחין וכו' והא דמייתינן לה הבא לפרושי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל ולומר דבנדר שהותר מקצתו הותר כלו תליא כי היכי דתליא בהו פלוגתייהו דרבנן ור' עקיבא".
ועוד יותר מזה הוא בתוספתא במס' פסחים פרק א׳ ה"ו: בראשונה היו אומרים אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנים לו במתנה אלא כדי שיאכל עד שלא הגיע שעת ביעור, עד שבא ר' עקיבא ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור, אמר ר׳ יוסי אלו דברי בית שמאי ואלו דברי בית הלל הכריע ר׳ עקיבא לסייע דברי בית הלל.
ולפנינו בברייתא בגמרא בפסחים כ"א בא זה באמת רק במחלוקת בית שמאי ובית הלל: דתניא בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח ובית הלל אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור(סז).
והנה בא גם על זה בתוספתא הלשון "בראשונה היו אומרים וכו׳ עד שבא ר׳ עקיבא ולימד" ונתבאר בדברי התוספתא עצמה מר׳ יוסי שאין זה לימוד חדש מר׳ עקיבא כי אם "שהכריע ר׳ עקיבא לסייע דברי בית הלל".
וכן הוא גם במס׳ שבת ד׳ י"ח: תנו רבנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע לביתו (לפני השבת) ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ר׳ עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו, אמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה הן הן דברי ר׳ עקיבא הן הן דברי בית הלל לא בא ר׳ עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל(סח).
והנה לנו בזה מפורש בתוספתא פסחים שם ״בראשונה היו אומר־ם וכו׳ עד שבא ר׳ עקיבא ולימד" והכונה שביאר דברי בית הלל.
הערה (סז): בברייתא שם בא בסוף "ר׳ יהודה בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם לפסח".
והגר״א ז״ל הגיה כן גם בסיום דברי התוספתא שם ולא נוכל לירד לסוף דעתו ולדעת טעם להגהה זו, שהרי התוספתא במקום הזה היא סגנון סידור לעצמה, והברייתא בגמ׳ סידור אחר לגמרי, ושם בברייתא באו דברי ר׳ יהודה בן בתירא, אבל מה ענין להגיה מזה בתוספתא, וכי כל הברייתות השונות נסדרו בדברי כל התנאים.
הערה (סח): ובמקומו בכרך הבא יבוארו לנו מקומות הרבה במשנה כאלה שבאו דברי ר׳ עקיבא על דברי בית שמאי ובית הלל ואינם כי אם לפרש או להכריע.
וראוי להעיר שכן הוא גם עם התנאים הקודמים לר׳ עקיבא כמו במס׳ ערכין ד׳ כ״ג ״והתניא המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר׳ אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידור הנאה ר׳ יהושע אומר אינו צריך ואמר ר׳ אלעזר בר׳ שמעון הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל שבית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש, ובית הלל אומרים הקדש טעות אינו הקדש".
ובגמ׳ מועד קטן ד׳ כ' ״ת״ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים אפי׳ יום אחד ואפי׳ שעה אחת אמר ר׳ אליעזר בר׳ שמעון הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי ב"ה שבית שמאי אומרים שלשה ימים ובית הלל אומרים אפי׳ יום אחד".
וזח הוא גם ענין מחלוקת רבי ורשב״ג בירושלמי במס׳ עירובין פ״י ה״א בדין בדיקת תפילין וכבר הערנו על זה בדברינו ״הלל הבבלי ובבל בכלל" הערה נ״ב עמוד 112.