הלל הבבלי ובבל בכלל
מט כי מצד אחד יפרשו שהמשנה תאמר לנו כי הלל דקדק בהלכה זו כל כך עד שגם לא רצה לשנות מגמגום לשונם מפני שחייב אדם לאמר בלשון רבו, ועל כן לא שנה דבר ואמר אך בלשונם ממש כמו שהוא.
ומצד השני מבואר במשנה זו שלא לבד ששמעיה ואבטליון לא גמגמו בלשונם, ולא לבד שהלל לא דקדק בדבריהם כי אם שמעולם לא אמרו לא זה ולא כיוצא בזה, שהלל יאמר הין, ושמעיה ואבטליון אמרו שלשה לוגין.
והרי זו ראיה שאין עליה תשובה, ובירור שאין אחריו כלום שדברי הלל אינם מפי שמעיה ואבטליון. וכל הדברים הזרים מאד אשר נאמרו בזה על שמעיה ואבטליון עצמם כי גם לא יכלו לדבר כן, וכל הדוחקים הגדולים שנאמרו בפי׳ המשנה שאין לה מובן כלל גם אחר כל הפירושים ההם, הכל בא רק מזה שעד היום לא נודע שעיקר רבותיו של הלל בבבל היו.
בגדלותו למד וקבל גם משמעיה ואבטליון אבל יסוד המשנה הטבועה והקבועה בלשונה בכל יסודותיה כבר בימי אנשי כנסת הגדולה, וכל גדרי פרושיה זה למד כבר הלל לפני רבותיו בבבל, ומהם הוא שקבל הנוגע לדברי המשנה.
וכידוע הנה המדות בארץ ישראל נשתנו ממדבריות לירושלמיות, ומירושלמית לצפוריות.
ויותר מזה שגם כל המדות האלה כולם לא הלכו כי אם בארץ ישראל, אבל לא בבבל.
וגם בבבל עצמה היו גם שם מדות שונות, וכמו שבא גם במס' כתובות ד׳ נ"ד "ועד היכא נהרדעא עד דסגי קבא דנהרדעא״.
ועל כן להסביר לתלמידיהם דבריהם הם, בחרו שם כדבר הידוע לכל ומדה מוסכמת דהיינו המדה האמורה בתורה. וכן הדבר כדברי רש"י ז"ל שהין אינה לשון משנה כי אם לשון תורה, אבל לשון המשנה גם הוא לא הי׳ נהוג כי אם בין חכמי ארץ ישראל, ולא בין בני ישראל בבבל, עד שגם הלל עצמו הנה דבריו במקומות הרבה לא בלשון המשנה. וכל מה שפירשו בבבל לתלמידיהם בנוגע לגדר דברי המשנה בזה דברו בלשונם הם, ובהיות כל מדות המשנה משונים ממדותיהם הם, ולא היו להם מהלכים שם, וכל מדותיהם היו באופנים אחרים, כי על כן בדברים הנוגעים אל המשנה פירשו לתלמידיהם במדה של תורה, הידועה ומוסכמת, ואי אפשר לטעות בדבריהם.
והלל אף שדבריו אלה אמר בארץ ישראל בכל זה אמר גם שם הלשון הזה עצמו מפני שחייב אדם לאמר בלשון רבו
והדברים פשוטים ומבארין את עצמן.
אבל אין דעתם של שמעיה ואבטליון כן וכמו שבא במשנה "וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון וכו׳ וקיימו חכמים את דבריהם".