הלל הבבלי ובבל בכלל
מח והיינו שדרש וחקר הדברים מעצמו והסכים שענין הדברים הנם כך וכך, אבל החלטת ספיקי תורה תלויה או בקבלה, או בבית דין הגדול, וכאשר נקבצו לו הרבה ספיקי תורה "עלה וקבל הלכה״ (ועי׳ כל זה בח"ב עמוד 176). ומזה עצמו מבואר שגם אז כבר הי׳ מגדולי הדור, וזה הי׳ כארבעים שנה לפני אשר הי׳ לנשיא, כמו שהוא בספרי בפרשת וזאת הברכה על הפסוק ומשה בן מאה ועשרים שנה.
"זה אחד מארבעה וכו׳ הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופרנס את ישראל ארבעים שנה."
ונם אם אין השנים מצומצמים אבל זה ודאי שהכונה לזמן קרוב לזה.
ומבואר שעליתו מבבל בפעם הראשונה (עי׳ דברינו בח"ב שם) הי׳ כארבעים שנה לפני הזמן שפרנס את ישראל, דהיינו כארבעים שנה לפני אשר נעשה לנשיא.
והי׳ אז כבר מגדולי חכמים, ודרש והסכים ועלה וקבל הלכה.
ויש לנו במשנה דברים מפורשים מדבר רבותיו של הלל בבבל, ורק מפני שהי׳ חסר עד עתה כל הידיעה הזאת, נאמרו בה פירושים אשר אין האוזן יכולה לשומעם, ונשתומם למראה עינינו, אבל הדברים פשוטים ומבארים את עצמן, ואת הדבר בכללו. פרק כ"ב.
במשנה עדיות פרק א׳ משנה ג׳ נאמר:
"הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא שחייב אדם לאמר בלשון רבו, ושמאי אומר תשעה קבים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם."
ומפני שהי׳ חסר לדעת כי לבד מה שקבל הלל משמעיה ואבטליון היו עיקרי רבותיו בבבל, על כן נדחקו בזה רבותינו בפירושים שונים, תמוהים מאד.
ורש״י ז״ל במס׳ שבת ד׳ ט״ו כתב "שחייב אדם לאמר בלשון רבו כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעיה ואבטליון, ורבותי מפרשין בלשון משה רבינו ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך.
והנה דברי רבותיו דחה רבינו בצדק, אבל גם פירושו תמוה מאד, ואין דרך להבינו.
שיפרש "הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעיה ואבטליון״.
ואין לפירוש זה מובן כלל שהרי כשם שקשה על הלל כך קשה זה עצמו גם על שמעיה ואבטליון. ואיזה ענין יהי׳ לפי זה לדברי המשנה לאמר לנו שעל כן הוכרח הלל לאמר בלשון משונה מפני ששמעיה ואבטליון אמרו כן.
אבל מדוע אמרו הם כן, ומדוע אמרו הם לשון משונה שאינו לשון המשנה, והרי תשאר השאלה הזאת עצמה על שמעיה ואבטליון.