מבוא כללי לספרים החיצונים
VII
בקניניהם הרוחניים־התרבותיים ילידי אמונתם הטהורה והמזוככת מכל תערובת אלילית ובמוסרם הנעלה האידיאלי.
ושאיפות אלו הן הן שהולידו ביוונית ספרות עשירה מאוצר המחשבה של היהדות.
כך היתה פעולתם הספרותית של יהודי מצרים בלשונם היוונית תרי־צדדית:
תרגומית ומקורית.
הספרות היהודית שביוונית פתחה בתרגומים של ספרי המקרא. נראה שהצורך בתרגום כתבי הקדש ליוונית לאו דווקא דתי היה אצלם, שהרי לא הסתפקו בתרגומים של אלו בלבד, אלא אף הספרים החיצונים שהיו רווחים הרבה במקורם העברי בארץ ישראל היו מגיעים למצרים ותובעים להם תרגום יווני. מתוך כך נראה שאצל יהודי מצרים לא היה שורר המושג על שלימותו של קנון לספרי המקרא, כמו שהיה מקובל בארץ ישראל: הקובץ של כתבי הקדש לא היה סגור אצלם בפני כל ספר חדש. אדרבה, כל אחד מהם היה מכניס אל תוך הביבליה שלו מן הספרים החיצונים החביבים עליו ביותר. דבר זה אנו למדים מן הכ״י העתיקים של הביבליה היוונית שנשארו לנו לפליטה: משינוי התכן של הכ״י מוכח שאלו היו מעדיפים לספרים אלו והכניסום לתוך קובצם ואחרים היו נותנים יתרון הכניסה לספרים אחרים, - כל בעל ביבליה וטעם שלו.
והיו להם ספרים מן החיצונים שהיו חשובים בעיני כלם כל כך עד שהיו נוהגים לקבוע אותם במקום הנכבד ביותר: הס׳ ברוך נכנס לביבליה היוונית קודם מגלת איכה, ואגרת ירמיהו - קודם לס׳ ירמיה (סדרם הוא עד עכשיו: ברוך ,איכה ,אגרת ירמיה וס׳ ירמיה). הרי הקדימו את סופרו של הנביא לנביא עצמו, את התלמיד לרבו! -
אבל יהודי מצרים לא היו מוצאים, כאמור, את סיפוקם רק בפעולה תרגומית מעברית בלבד. כשהגיעו לידי השתתפות בעבודת הספרות היוונית עמדו להם כמה מטובי סופריהם שכתבו אף ספרים יהדותיים ביוונית. והואיל ואותם הסופרים קבלו השפעתה של הספרות העברית, אם גם בלבושה היווני והיו אדוקים בה, ממילא מובן שבכיוונה וברוחה של אותה ספרות היו יוצרים. וכך יצא שלספריהם היה חסרונם כמעט רק מצד לבושם הנכרי, שיוונית נכתבו, ואילו תכנם היה מעיד על רוח היהדות המובהקה.
אותם הספרים היהדותיים־היווניים במקצועות שונים נכתבו: בפילוסופיה ובמוסר ובהיסטוריה, ובעיקר באפולוגיה של היהדות.
ודווקא הם, יהודי מצרים, לאפולוגיה של היהדות היו צריכים: היוונים, ואחריהם הרומיים, בורים גמורים היו בעניני היהדות. לא היתה להם שום תפיסה בתורה זו ומתוך כך היו באים וטופלים על היהודים כמה האשמות, שהיו מונים אותם, למשל, שהם חסרי אלהים (αυεατης) ומזלזלים באלהים (contumelia numinum) וחדלי חברה (αμιςια), ואף בשנאת אדם ( (odium generis humaniלא היו נמנעים מלחייב אותם .לפיכך ראו היהודים צורך בהגנה על יהדותם בעזרת הספרות וכתבו ספרי אפולוגיה.
כך העשירו היהודים במצרים את הספרות החיצונית, שמולדתה העיקרית היתה ארץ ישראל, ונצטרף אצלם אוסף מעורב של ילדי א״י וילדי חוץ, שהיו שוים אצלם במעלה, ואלו ואלו היו להם דברי אלהים חיים, עד שהיו נכנסים אצל אדם מישראל אל הקובץ של כתבי הקדש ונעשים כלם אגודה אחת.
ויש להעיר שמנהגם של בני ארץ ישראל ליחס את ספריהם החיצונים לאנשים גדולים המפורסמים בהיסטוריה של האומה היה נוהג אף אצל יהודי מצרים בספריהם, אף על פי שברובם נתכוונו לכתוב דברי תוכחה כלפי עובדי אלילים דווקא ולהעיר את אזנם למוסר שהם חסרים רליגיוסיות ומוסריות צרופות שהן הן המאור שביהדות.
