פרק שני
א אפרוח שנולד ביום טוב אסור מפני שהוא מוקצה. ועגל שנולד ביום טוב אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן על גבי אמו ואילו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר ביום טוב אף על פי שלא נולד:
ב בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנין ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל הרועות ולנות חוץ לתחום אם באו ביום טוב אין שוחטין אותן ביום טוב מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהם:
ג וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביום טוב הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יום טוב אסור לשוחטה ביום טוב. לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביום טוב גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו ביום. אבל רואה הוא המום מערב יום טוב ולמחר מתיר או אוסר:
ד בכור שנולד ומומו עמו הרי זה מוכן ואין מבקרים אותו ביום טוב. ואם עבר וראה מומו ובקרו והתירו הרי זה שוחט ואוכל. בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב. אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו. ומערים ומעלה את השני על מנת לשוחטו ושוחט את אי זה מהן שירצה. משום צער בעלי חיים התירו להערים. בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה מעת לעת והרי היא צריכה בדיקה שוחטין אותה ביום טוב ותבדק אפשר שתמצא כשירה ותאכל:
ה אווזין ותרנגולין ויונים שבבית הרי אלו מוכנין ואין
