ואינו סר ממנו, להיותו חכם בעיניו, כמו שאמר (כז,כב): "אִם תִּכְתּוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִיל" וגו'. והוא סכלות קניני. והכסיל תואר למי שיסכל עיקר הדבר. והוא סכלות העדרי, ויש תקוה לתקן סכלותו. ובא ביאור זה בפסוק, שאמר (כו,יב): "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו, תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ".
הערה.
א. אמרו רבותינו: שאלו לחכמה החוטא במה יתכפר? והשיבה מחכמת שלמה (יג,כא): "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה" – נלמוד שנקרא זה הספר "חכמה". ושואב שלמה ממעיין החכמה, כמו שאמר (מל"א ה,כו): "וַייָ נָתַן חׇכְמָה לִשְׁלֹמֹה". ולא נתן לו החכמה העילאה המחוברת למידת אַיִן, שזו "אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ, וְהוּא יָדַע אֶת־מְקוֹמָהּ" (איוב כח,כג), אלא חכמה תתאה מושפעת במלכות. וכן נלמוד שכאשר יסבול האדם הרעות הבאות עליו באהבה הוא מזבח כפרה.
ב. במדרש: למה התחיל משלי במ"ם שהיא באמצע האותיות, ודוד התחיל באל"ף שהיא בראש האותיות? מלמד שחיפש היכן החכמה המצויה. רבי אליעזר אומר בראש, ורבי יהושע בלב. ושלמה אתיא כרבי יהושע שהלב באמצע הגוף, ודוד כרבי אליעזר. רמז כולם הסכימו שהנפש השכלית נחצבת מתחת כסא הכבוד, ואל התהווה בכלים הגופניים שהוא הלב והראש. ונחלקו השגת החכמה והצורות הנפרדות, לאיזה כלי נייחס אותה, כיוון שפעולת השכל אינה בכלי? ורבי אליעזר אומר לראש, מפני ששם כוח המדמה ובאמצעותו ישפוט השכל, ונמשך אחר דעת הרופאים גלינוס. ורבי יהושע אומר ללב כיון שהוא מקור כל הכוחות, חיוניות ונפשיות, כדעת ראש הטבעיים אריסטו.
ג. במדרש: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט" (לעיל פסוק ג) – שלא יקלקל הדיין הדין, שיגרום שיאבד העולם. רמזו שברא העולם במידת הדין, וכל הצורות יחולו בחומרים במידה ובמשקל. וכן צריך הדיין, שהוא שופתו של הקב"ה, שלא יעות ויגרום להטיל קנאה במעשה בראשית, שיערבבו הצורות שזה נקשר בזה.
ד. "לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה" (לעיל פסוק ד) – עד כמה נקרא "נער"? רבי מאיר אומר עד עשרים וחמישה שנה. רבי עקיבא אומר עד שלושים. רבי ישמעאל עד עשרים, דכתיב (במדבר א,ג ועוד): "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא", ומשעה שהוא מתחשב בצבא מתחשב לעונש. רמזו שאחר חטא התולדות נברא האדם עיר פרא, והזמן יבינהו וילמדהו דעת, שהסכלות כפרה לסכל.
ה. במדרש, שלקו אנשי ירושלים על שהיו מלעיבים במלאכי האלהים שהם הנביאים המדברים במשל וחידה. ולכן הזהיר שלמה לְהָבִין מָשָׁל (לעיל פסוק ו), משלי הנבואה; וּמְלִיצָה – תורה עצמה שנקראת כן, מפני שמצלת האדם מדינה של גהינם. ו"עז פנים" מידה מגונה, ולכן אמרו חכמי המוסר שהחכמה בלא מוסר כאוהל בלא מיתרים וכטבעת בלא אבן.
וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃
(ח) שמע בני – יאמר לפי פשוטו שראוי לבן שישמע ויקבל מוסר אביו לעשותו, ולא יטוש תורת אמו, שהם מחוייבים לזרזו כיון שהולידוהו. ואמר כמאמר מחיוב שישלים מאמר האב. ולא אמר כן בעצת האם, מפני שעצת הנשים על הרוב נבערה. ולכן אמר אל תטוש תורת אמך בלשון שלילה, ירצה מה שתורה אותך בעניינים ששכלה מגיע אליהם. וכמו שהוא מחוייב לשמוע דברי אביו, כן חובה עליו לשמוע דברי רבו, שזה הביאתו לחיי העולם הזה וזה לחיי העולם הבא. וראוי שנשבח לרבותינו ז"ל שהולידו נפשותינו, יותר ממה שנשבח לאבותינו שהולידו גופותינו. או ירצה מוסר אביך כי רוב בני אדם, אף על פי שהם רשעים, מיסרים בניהם שילכו בדרך טובה. ולכן אמר מוסר אביך ולא "מעשה אביך".
וַ֝עֲנָקִ֗ים לְגַרְגְּרֹתֶֽךָ׃
(ט) כי לוית חן – חיבור של חן הם לראשך, התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן. וכענקים של עדיי זהב יהיו לגרגרותיך שהוא הצוואר. ועל שם שהקנה עשוי טבעות טבעות, קורא אותו לשון רבים. וזכר הראש [ו]הגרגרת להעיר שזה המוסר הוא הישרה אל היופי בראש אשר שם הכוחות המשיגות המיישרות אל ההשגות השכליות, ואל היופי בגרגרת שהם כלי הדיבור להוציא בהם דברי חכמה בלמידה ולימוד.
