מֶ֗֝לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃
(א) משלי שלמה – אמרו רבותינו ז"ל: שלושה ספרים חיבר שלמה: שיר השירים בקטנותו, משלי בבחרותו, קֹהלת בזקנותו. ולקח בכל אחד מאלו הספרים לשון מחולף: בשיר השירים לא זכר יחסו כי אם שמו לבד, להיותו דברי חשק. ובמשלי אמר מלך ישראל, שהבחור מושל בגבורתו על כל האומה. ובקהלת אמר "מלך בירושלם", כי בזקנתו לא היתה פחדתו על כל כאשר היתה בתחילה. וקרא זה הספר משלי מפני שברוב דבריו יש משל ונמשל, כמו האשה הטובה משל לתורה, והזונה לעבודה זרה.
לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה׃
(ב) חכמה ומוסר – חכמה רמז על העיון, ומוסר על המעשה החשוב. ואמר שבמשלות האלו מודיע לבריות עיון ומעשה. ואמר להבין אמרי בינה – שיֵעור האדם להבין שיש בתורה סיפורים ואמירות אשר הפנימי בהן יקר, וצריך האדם להבין בזה.
צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵשָׁרִֽים׃
(ג) לקחת מוסר – מוסר פתוח וסמוך להשכל. ורצה שתכלית זה הספר ללמוד ממנו מוסר מהשכלה. ולרמוז שתכלית המדינית היא פעולת המידות הטובות, אמר לקחת שיורה על הפעולה, או יורה על למידה ולקיחה מאחֵר שהוא רבו. ו"לָדַעַת חׇכְמָה וּמוּסָר" (לעיל פסוק ב) יורה על הלמידה מעצמו. והראשון לקיחה מאחֵר שהוא רבו מדברי סופרים, והשני הלמידה מעצמו מפי ספרים. וצדק יורה על קניין המידות הטובות לנפשו. ומשפט יורה על שפיטת האמת לזולתו, ומישרים על היושר הראוי בדעות ובמידות, או יורה על הפשרה בדין.
לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה׃
(ד) לתת לפתאים ערמה – פתי תאר לנפתה בקלות אחר הבלי הזמן. וערמה הוא שם לעומק המחשבה, וקצת פלפול בדברים המדיניים. והוא מקביל לפתיות, ואמר שהפתאים בלמדם זה יתחכמו. וכן יתן זה הספר לנערים הנעורים מהשלמיות דעת לברר האמת מן השקר, ומזמה שהיא עצה לברר הנאה מהמגונה.
וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה׃
(ה) ישמע חכם – חכם הוא בעל שמועה שלמד מפי רבו, והוא בקי במה שלמד. ונבון מוסף על חכם, שיבין דבר מתוך דבר ומוסיף על מה ששמע. ואמר שהכרחי זה הספר לפתאים ונערים, ויועיל גם כן לחכמים אשר בשומעם אלו המשלים מסודרים בחכמה ובתבונה יוסיפו על הקנין אשר להם. והוא אומרו ויוסף לקח, שיורה לקח על קניין החכמה. וכן יועיל לנבון שיקנה תחבולות, שהם דרכים לקוחים בדקות המחשבה מצד לימודו בזה הספר.
דִּבְרֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים וְחִידֹתָֽם׃
(ו) להבין משל – ביאר שבלימוד זה הספר יבין האדם המקרא שיש בה משל ונמשל. וכן ירגיש המליצה, שהיא טוב הלשון וצחותו. ויבין דברי חכמים שהיו מדברים בלשון חכמה, וכן יבין חידותם. והמשל הוא בבחינת שיש בזה נמשל. והמליצה בערך מתיקות הלשון. ודברי חכמים כמו שאמרו בעירובין (נ"ג ע"ב): "נתיעץ במכתיר והנגיב במפיבשת". והעניין ששאלו על רבי אבא היכן הלך, והשיב שנטל רשות מראש הישיבה, והוא אומרו "נתיעץ במכתיר". "והנגיב במפיבושת", ירצה: שהלך לצד הנגב אשר שם חכמים דומים למפי בושת. ואמר וחידותם שהוא דבר סתום. והנגלה לא יביא לא מושכל ולא מידה טובה כמו שיביא המשל. ראיה לזה חידות שמשון.
חׇכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ׃
(ז) יראת יי – ביאר שיראת השם היא עיקר ושורש הדעת, שהוא כולל חכמה ומוסר. או יהיה ראשית מבחר הדעת, כמו "ראשית עריסותיכם". וירצה שיראת השם הוא מבחר הדעות. או יהיה ראשית יורה על קדימה זמנית ללמוד, שקודם שיתפשט שכלו בדעות המופתיות, ימלא כריסו מהתורה ומיראת השם. ואמר חכמה ומוסר אוילים בזו, ירצה שאלו הכתות מקבלים תועלת מזה הספר, אמנם כת האוילים מבזים החכמה והמוסר מפני ששכלם נפסד, כי אויל תאר למי שסובר העניין בחילוף מה שהוא
