── 28 ──
והלכו לטייל ממקום למקום, לפי דעתי רק הזמן הכריח אותם לזה, מבוכות ומהומות מלחמות רבות ונוראות ואיומות אשר היו בארצות אלה בימי עולם ובשנים קדמוניות, עת אשר הלחמו הפרסיים והמדיים עם מלכי בבל, ומלכי מדי עם מלכי פרס, והמדיים עם הסקיטים והיוונים, והפרסיים עם היונים, ומלחמות הכליפים, ומלחמות הפרסיים עם הטורקים, והטורקים עם הפרסיים, הערביים עם הכוזרים, והכוזרים עם הארמענים והגרוזינים, והפרסיים עם הרוסים, ועוד מהומות רבות בין שרי הארצות הכֿאנים והנסיכים אשר לחמו תמיד איש ברעהו, בעתות חשך וצלמות, בעתות אשר ערים וכפרים עלו על המוקד, בעתות אשר רבבות בני אדם נכרעו כצאן לטבח, וחוצות ורחובות ונהרות ונחלים נמלאו דמי אדם, ולמאות ולאלפים אנשים הושמו בשלשלאות ברזל להוליכם בשבי לארצות לא להם, בעתות ההן ברחו יהודים רבים מחרב מאש, מהרג ורצח ואבדון להמלט על נפשם ולמצוא איזה מקום ופנה, לשבת בשלוה ובמנוחה תחת צל ומחסה מלכים ושרים, אבל לא מפני שהוסיפו מעט על סך שלשה רו"כ מהמס שלהם, ומה שהם מעידים שהם מחרבן בית ראשון יכול להיות שנשאר אצלם בקבלה מאבותיהם; אבל אופן מסעיהם נדודם ומהלכם על הסדר, גם הם אינם זוכרים, כן דעתי בזה, והרשות נתונה לכל הקוראים לשפוט כפי שכלם ורצונם הטוב. [וכן גם דעתי בזה. יעבץ מדרבנד]. ─ ─ בהיותי אח"כ בכפר קוסטאק, אשר במדינת טערסק, העתקתי מן הפנקס אשר בידי הרב החכם ר' שמעון בן אפרים יליד טארקו כדברים האלה:
„בימים היגונים והחשכים, מזמן קאַזי-מולאַ עד שאַמיל, כמה וכמה צרות ויסורים ועונשים וגלות סבלנו בעוה"ר. בליל י"א לחדש שבט שנת תר"ז (1836, 1846?) [כן] בחצי הלילה כאשר היינו ישנים על מטתינו, פתאום בא שאַמיל וחילותיו אלינו לטארקו, וקבלנו גזירת מלא רחמים עלינו. כמה וכמה אנשים מאחינו נהרגו במיתות משונות ואכזריות, עשרים וחמשה ילדים, יונקים ועוללים האמנים עלי תולע חבקו אשפתות איכה ד ה. רבים מישראל הוכו מכת חרב וחבורה ומכה טריה, נחרבנו נשללנו כולנו ונשארנו ערום ועריה. ילדינו מתו מקור החורף, ובחורים ובתולות נלקחו בשביה בידי מחמדים אכזרים לא רחמנים. אני הגבר ראיתי עני בשבט עברתו, גם אותי ואחותי נהגו העריצים בין יתר השבוים, נכבידו עלינו חבלי ברזל, הלכנו בלא כח לפני רודף בשביה אל תוך ההרים. שם אסרו אותנו, בשלשלאות של ברזל על צוארינו וידינו, ורגלינו היו מובאים בעצים, משך שלושת ימים בתוך בור עמוק הסגור עלינו, ואכילה נתנו לנו, מעט סובין מעורב במים, ולא אכלנו שלשת ימים לילה ויום. ביום הרביעי לשביותינו הוציאו אותנו מן הבור ונמכרנו לשני בעלים חדשים לעבד ולשפחה, ועשינו אצלם מלאכות ועבודות קשות. אחרי עברו ששים יום, ימי סבלותינו, בא בן השאַמכֿאַל עם צבאותינו אל הכפר, ונהיתה מהומה רבה שמה, ובתוך המהומה והמבוכה ההיא ברחתי על נפשי. וה' אלהי העברים נתן לי כח ועוז לרוץ, וישמור אותי מכל פגע בדרך, רצתי בכח ולא ידעתי מה היה עמדי, כחולם באתי פתאום לםעמיר-כֿאן-שורא. אחותי נשארה שבויה וגלמודה שבע שנים תמימות בידי שודד אכזרי להתעלל בה תמיד ככל אות נפשו! החילותי ללכת על פתחי נדיבי אחינו בני ישראל האומללים והעניים לאסוף כסף, והנה במשך שבע שנים קבצתי סך שבע מאות רו"כ בעד פדיון נפש אחותי, ואחר שבע שנים עלתה
