524
קדושי כסף ודברי סופרים בכלל
בתורה אף על פי שאותו פירוש מקובל מסיני וכו׳ ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש"י בריש כתובות ד׳ ג׳ על המפרשים (כל רבותיו של רש"י) הא דקאמר גמ׳ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומקשה עליה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקדושי דרבנן נינהו והקשה (רש"י) עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הנלמד בג"ש כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין הולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו לא קשה ולא מידי דהא דבר הנלמד בגזרה שוה דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש".
ותמהון הוא כי בכל עומק דבריהם בכל הנוגע להלכה ובכל יושר עיונם הגדול שם, בבואם לענינים כאלה לא דקדקו בדבריהם.
אם כן הדבר כי קדושי כסף נתקבל מסיני בפי׳ של דברי התורה כי יקח איש אשה, איזה רשות יש לחכמים להפקיע הקדושין יותר מקדושי שטר וביאה.
ואם ״מפני שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך״ ועל כן יש להם כח ורשות על זה.
כבודו הגדול במקומו, אבל נראים דבריו כאלו יש כאן חבורת בני אדם מיוחדת לעצמה אשר הם בסתר אהלם קבלו שם פירוש דברי התורה, ולהם לבדם נתנה הקבלה הזאת.
אבל התורה הזאת של כל ישראל היא, וכולם קבלוה יחד שוה בשוה. ובעירובין ד׳ נ״ד אמרו ״ת"ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה וכו׳ נכנסו זקנים ושנה להן משה פרקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להם משה וכו׳״.
ובפרט דברים כאלה שהנם גם דבר מעשים בכל יום, ואם קדושי כסף נתקבל בסיני, התחילו כל ישראל מיד לקדש גם בכסף, ואיזה ענין יש לאמר על זה ״שאלמלא הם קבלוה מסיני לא היינו מפרשים אותו כך״, כאילו הם ביחוד קבלו זה מסיני״, וזר לא עבר בתוכם.
ה) לשונו של רש״י ז"ל בכתובות ד׳ ג׳ בהביאו את הפירוש הזה אינו כמו שיאמר בכל מקום ״יש מפרשים״ או כיוצא בזה, כי אם ״שמעתי כל רבותי מפרשים דקדיש בכספא דקדושי דרבנן נינהו ואי אפשר לומר כן וכו'״.
ואם כל רבותיו של רש"י כולם פירשו כן אין ספק שקבלו את הפירוש הזה מרבותיהם.
וביותר שהפירוש תמוה מאד שהרי היא אשת איש גמורה וסוקלין והורגין עליה, ודברים פשוטים כאלה אי אפשר שנעלמו מכל רבותיו של רש״י ויבואו ויבדו מלבם פירוש תמוה לגמרי, אשר אי אפשר לאמרו.
כל דברינו הוא להעמיד את יסוד הדבר מתוך המשנה והגמ׳, ואשר באמת כי יסוד הדבר בא אחר הגמ׳ לראשוני הראשונים כמו שנראה לפנינו, רק מפני שאין זה נוגע להלכה לא דקדקו בכל זה, ולבסוף נשכח בל היסוד ויצא מה שיצא.
