514
דבר כל הראשונים ביסוד הדרשות
ועי' עוד ברמב״ם ה׳ מאכלות אסורות פרק ז׳ הלכה ט"ז שכתב: ״יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים ואם תאמר שהן אסורין מן התורה בכלל כל חלב וכל דם (כלומר מריבוי הכתוב) אין לוקין עליהם אלא מכת מרדות ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו".
אבל רש״י והרשב״א בחולין ד צ״ב כתבו שהן אסורין רק מדרבנן.
ובריש הלכות תפלה פסק הרמב״ם תפלה דאורייתא והרמב"ן ז"ל בספר המצות השיג עליו וסבר שאינו כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
הארכנו בזה בהיות כל זה ענין כללי גדול מאד שאך בטעות חשבו עד היום שיש בזה הבדל בין הרמב"ם ליתר הראשונים ביסוד הדבר בענין הדרשות ודאורייתא ודרבנן.
ואין הדבר כן כי דבר כל הראשונים אחת הם שהדרשות אינם מראים לנו כלום ולא מכריעים דבר.
ההכרעה לדעת אם זה דאורייתא או דרבנן היא רק הקבלה, ואותה נוכל לברר ולדעת רק מתוך סוגיות הגמרא ומתוך העיון והחקירה שם.
פרק י״ד
לבד דברי התורה המפורשים בעצם דבר כל מצוה ולבד הקבלה בגדר כל מצוה והגבלת כל ענינה, יש לנו במקומות מעטים מאד דבר שבא בתורה מפורש אבל גדרו לא נתפרש בקבלה.
והוכרע ונתברר על ידי הסופרים ראשוני הראשונים.
ויבדלו בזה מכל דבר התנאים בגדרי דבר כל יסודי המצוות, כי התנאים אין דבריהם כי אם בסוף גדרי הדברים היינו במקום שיסוד גדר הדבר בא עליו קבלה ברורה וחלוטה, ובא ונתפרש ביסוד המשנה.
והם נחלקו רק בסוף גדר הדבר להגביל ולהכריע מתוך יסוד המשנה ומתוך שיטת קבלתם וסגנון קבלתם על זה עד היכן הדברים מגיעים.
הנה יבדלו הדברים המעטים ההם כי יפרשו כל גדר הדבר מראשיתו, מאת אשר הכריעו ראשוני הראשונים בהכרעת דעת תורה, ומתוך דברי התורה ויסודי התורה.
וכשנתבונן בהדברים המעטים האלה, אז יוודע לנו עוד יותר דבר הקבלה בכל התורה כולה,
כי נראה ונשתומם למראה עינינו עד כמה דקדקו מאורי ישראל ביסוד המשנה למסור לנו כל דבר כמו שהוא.
ובמקום שאין זה קבלה, אף שהוא דאורייתא גמור (יבואר לפנינו) הכריזו על הדבר והודיעו לנו זה בדברים היותר מפורשים שזה בא מהחלטת בית דין הגדול של כל ישראל, ולא מסרו זה סתם בתור קבלה סתמית.
ואף שבאמת למדו זה ראשוני הסופרים מדברי התורה, והכריעו כן רק משם, בכל זה פירשו לנו כן בפירוש שזה הוא יסוד שהכריעו כן הבית דין הגדול.
