512
דבר כל הראשונים בהקבלה והדרשות
ומכל זה מבואר ההיפך ממה שחשבו עד היום כי הרמב"ם יש לו לעצמו שיטה חדשה בענין הדרשות נגד דעת יתר הראשונים, וכי הוא מניח את הדרשות ועושה כל זה לדרבנן ולדברי סופרים.
ואין כל זה כי אם דברי טעות שאין להם שחר כלל, ודעת כל חכמי ישראל הראשונים אחת בכל זה.
ועי׳ במס׳ חולין ד׳ ע״ג ״דתניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחי' ובעוף ושחטן שהן אסורין ואמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן אין בהם אלא מצות פרוש בלבד".
ורש"י ז"ל כתב שם ״אלא מצות פרוש בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״.
אבל הרמב״ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ה׳ הלכה י״א פסק שזה דאורייתא ולשונו שם הוא:
״כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה וכו' ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה וכו'״.
וכתב שם הרב המגיד ״ודע שדעת רבינו שאף על פי שאין בהם מלקות כשנחתכו אחר שחיטה הרי הן אסור מן התורה ואין אסורן מדבריהם בלבד אלא הרי הן כחצי שיעור דאתו מרבוי ואין לוקין עליו ומה שכתבתי לעיל דאמר ר׳ יוחנן אין בהם אלא מצות פרישה פירושו שהן אסורין מן התורה ואין בהם מלקות אבל הוא מצוה לפרוש מאכילתו וכבר פסק רבינו למעלה בדין האבר המדולדל באותן בעיות שלא נפשטו בגמ' לחומרא כדין תיקו דאיסורין דאורייתא וכן היא כונתו כאן ונראית לי עיקר ששם אמרו בגמ׳ גבי האבר המדולדל שנחתך אחר שחיטה אכלו לזה אינו לוקה ואין לשון זה נאמר באיסורין של דבריהם ועוד מתבאר יותר בגמ׳ בדין אבר העובר שנחתך אחר שחיטה שהוא אסור מן התורה אבל יש מן המפרשים שפירשו אין בהם אלא מצות פרישה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״.
והנה לפנינו גם בזה דלהרמב״ם הוא דאורייתא גמור וכל האיבעיות אשר נשארו בתיקו בגמ׳ פסק לחומרא ככל דין ספיקא דאורייתא.
ולשאר הראשונים ורש״י עמהם אין זה כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא.
ומדבר הדרשות לא הכריעו לא הרמב״ם בשיטתו ולא יתר הראשונים בשיטתם, כי לא מזה בא הדין.
כל עמלם הגדול וכמו שעשה גם הרב המגיד בזה הי׳ לחקור איך עולה מסוגית הגמ׳ אשר אך משם נודע דבר הקבלה בדאורייתא ודרבנן.
והרב המגיד נדחק במקור אשר על זה נסמך הרמב"ם להחליט שזה דאורייתא, ולדעתי מקורו פשוט ממשנה וגמרא.
כי משנה שלמה שנינו חולין ד׳ קכ״ז באבר המדולדל:
״מתה הבהמה הבשר צריך הכשר האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה דברי ר׳ מאיר ור' שמעון מטהר“.
ואלו הי׳ דין אבר מדולדל רק מדרבנן ומדאורייתא חשוב מחובר ושחוטה מתירתו, מדוע אם מתה הבהמה אין זה נבלה, ומאי ענין אבר מן החי לכאן, וביותר שר׳ שמעון גם מטהר לגמרי.
