506
דבר כל הראשונים בהקבלה והדרשות שאר פירות ת״ל תבואת זרעך אלמלא כן הייתי אומר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום אף איני מרבה אלא כיוצא בה הא מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן ואת הפרגים ואת השומשמים מנין לרבות קטניות ת"ל זרעך מרבה אני את הקטניות שדרכם להאכל כמות שהן ועדין לא ארבה את התורמסים ואת החרדל שאין דרכם להאכל כמות שהם ת"ל היוצא השדה שנה שנה יכול את שאינם ראויין לאכילה ת"ל ואכלת מנין לרבות ירקות למעשרות ת"ל וכל מעשר הארץ לרבות את הירקות מזרע הארץ לרבות שום ושחליים וגרגר יכול שאני מרבה זרע לפת צנונות וזרעוני גינה שאינן נאכלין ת"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ מפרי העץ לרבות פירות האילן וכו'״.
ובתורת כהנים סוף פרשת בחוקותי:
״זרע הארץ לרבות שום ושחליים וגרגר או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלין ת"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ מפרי העץ לרבות כל פירות האילן או יכול שאני מרבה חרובי שקמה וצלמונה וחרובי גדרה ת״ל מפרי העץ ולא כל פרי העץ וכו׳״.
ועל פי כל הדברים האלה פסק הרמב"ם בפרק ב׳ מתרומות הלכה א׳:
״כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה וכן במעשרות״.
והכסף משנה כתב על זה ״כל אוכל אדם הנשמר וכו׳ משנה בריש מעשרות ומשמע לרבינו שחייבים מן התורה ואע״פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבינו דלאו דוקא אלא הוא הדין לכל דדמי להו ופשטא דלישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי בפרשת עשר תעשר מסייעא ליה וגם בפ״ב דעירובין ובפ׳ הפועלים ד׳ פ״ח מוכח דתאנה חייבת מן התורה, ובפ"ק דר"ה ד׳ י"ב בסוגיא דלירקות ולמעשרות ובסוגיא דעירובין מוכיח כן".
וכן הדבר שזה הוא טעמו של הרמב"ם שפסק שזה כלו מדאורייתא מפני שפשטן של דברי כל הסוגיות בגמ׳ משמע כן.
אבל מזה עצמו הננו רואים שאין כונת דברי הרמב׳׳ם שצריך שיהי׳ הדבר מפורש בגמ׳ שזה וזה קבלה שזה דאורייתא, כי אם שכן מוכיחים פשטן של דברי הסוגיות, ודבריו ולשונו :״ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו״ (כלומר והדרשה אסמכתא), היינו שלא יבואר זה מתוך הסוגי׳ ולא דברו בו דבר אשר יבאר לנו כי הנהו דאורייתא.
ועל כן הנה מפני שנראה לו עיונו מתוך הסוגיות שזה דאורייתא פסק כן.
אף שזה ודאי שאין זה מפורש בשום מקום בגמ׳ דמעשר אילן דאורייתא.
אבל הנה לא לבד כל הראשונים כי אם שגם הרמב"ן ז"ל, אשר בספר המצות בשורש השני שם יתנה אתנו תנאי כללי נגד דברי הרמב"ם אלה, סוברים שכל זה רק דרבנן.
